ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ז, יב-יג
יב) ודנים דיני ממונות, ודיני מכות, ודיני נפשות, במועד. ומי שלא קבל עליו את הדין, משמתין -מנדים] אותו במועד. וכשם שדנין במועד, כך כותבין במועד מעשה בית דין וכל הדומה לו, כיצד, כותבין הדיינין 'אגרות שום', והיינו שטר שכתוב בו שֶּׁשָּׁמוּ לבעל חוב -למלוה] את הקרקע של הלוה, שיוכל לגבותה בחובו, ואגרות שמכרו בהן נכסים של המת לצורך מזון האשה והבנות, ושטרי חליצה -לאשה שמת בעלה ללא ילדים, שאסור לה להנשא לאחר עד שיחלוץ לה אחד מאחי בעלה המת, וכותבים לה בשטר זה שחלץ לה והותרה להנשא לכל אדם], ושטרי מיאונין -קטנה יתומה שהשיאו אותה אמה ואחיה, חלים קידושיה מדרבנן, אך יכולה היא למאן בבעלה ויוצאת ללא גט, וכותבים לה בית דין שטר על כך שמיאנה ובטלו קידושיה], וכל הדומה להן מדברים שצריכים הדיינין לכתבם כדי שיזכרום, כגון טענות בעלי דינין, או דברים שקיבלו עליהן בעלי הדין, כגון איש פלוני נאמן עלי, או איש פלוני ידון לי. מי שצריך ללוות במועד, ולא האמינו המלוה בעל פה, הרי זה כותב שטר חוב. וכן כותבין גיטין, וקידושי נשים, ושוברין על פרעון חוב, ומתנות, שכל אלו כצרכי רבים הן:
יג) ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים -ספרי תורה] תפילין ומזוזות, ואין מגיהין אפילו אות אחת ואפילו בספר תורה של העזרה שבבית המקדש, מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לצורך עצמו, וטווה תכלת לבגדו. ואם אין לו מה יאכל בחול המועד, אף כותב ומוכר לאחרים, כדי פרנסתו:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
