מסכת סנהדרין, חזרה, פרק ז

פרק ז, משנה א: סדר החומרה של ארבע מיתות בית דין, לתנא קמא: סקילה, שריפה, הרג וחנק. ולרבי שמעון: שריפה, סקילה חנק והרג.
משנה ב: מי שהתחייב שריפה, משקעים אותו בזבל עד ברכיו, וכורכים סביב צווארו בגד קשה הנתון בתוך בגד רך, ומושכים אותו לכאן ולכאן כדי שיוכרח לפתוח את פיו, ומטילים לתוך פיו עופרת רותחת השורפת את בני מעיו. ולדעת רבי יהודה באופן זה יש חשש שימות בחניקה, ולכן פותחים את פיו בצבת. אך אין מצוות שריפה נעשית בשריפת הגוף ממש.
משנה ג: המתחייב בהרג, לתנא קמא מתיזים את ראשו בסייף, ולרבי יהודה מניחים את ראשו על בול עץ עבה המונח בקרקע, וחותכים את ראשו בסכין חזקה המיוחדת לכך. מי שהתחייב חנק, היו משקעים אותו בזבל עד ברכיו, וכורכים סביב צוארו בגד קשה הנתון בתוך בגד רך, ומושכים אותו לכאן ולכאן עד שנחנק.
משנה ד: אלו הן העבירות שחייבים עליהם סקילה: הבא על אימו, או על אשת אביו, או על אשת בנו, על הזכר, על הבהמה, ואשה שהביאה עליה בהמה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל את אביו או אמו, הבא על נערה מקודשת שעדיין לא נישאה, המסית יחיד לעבוד עבודה זרה, המדיח את הרבים לעבוד עבודה זרה, המכשף, ובן סורר ומורה.
הבא על אמו, לתנא קמא חייב שתי חטאות, משום 'אם' ומשום 'אשת אב'. ולרבי יהודה חייב רק משום 'אם'. איסור אשת אביו נוהג בין בחיי אביו ובין לאחר מותו, בין במקודשת אביו ובין בנשואה לו. ואם בא עליה בחיי אביו, חייב גם משום אשת איש. איסור אשת בנו הוא בין בחיי בנו ובין לאחר מותו, בין בארוסת בנו ובין בנשואה לו. ואם בא עליה בחיי בנו, חייב גם משום אשת איש.
הבא על הבהמה, או אשה שהביאה בהמה עליה, כשם שהאדם נהרג כך הבהמה נהרגת, לפי שבאה תקלה על ידה, שלא יכשלו בה אחרים. ועוד, משום כבוד אותו אדם, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק, וייזכרו בני אדם באותו אדם שנהרג מחמתה.
משנה ה: ה'מגדף' שחייב סקילה, חיובו הוא רק אם פירש את שם ה'. בכל הימים בודקים וחוקרים את העדים ללא הזכרת ה', אלא בכינוי, אך כשנגמר הדין חייבים הדיינים לשמוע בבירור את עדותם, ולכן מוציאים את כל האנשים, והגדול שבעדים אומר בפירוש מה ששמע, והדיינים קורעים את בגדיהם כדין השומע גידוף [כיון שעתה על פי עדותו נודע להם בבירור שאותו אדם גידף בהזכרת ה'], ואסור לאחות קרע זה לעולם, והעדים האחרים אומרים 'אף אני מעיד כמוהו', ואינם חוזרים על דברי הגידוף.
משנה ו: העובד עבודה זרה מתחייב מיתה אם הוא עובדה בדרך שבה רגילים לעבוד עבודה זרה זו, או אם עשה לה אחת מארבע עבודות, שהן זביחה, הקטרה, ניסוך או השתחוייה, אף אם אין דרך לעובדה כך. וכן המקבל עליו עבודה זרה כאלוהות, או האומר לו אלי אתה. אבל המחבקה או מנשקה, מטאטא או רוחץ את הארץ לפניה, המרחיצה, סכה, מלבישה או מנעילה, עובר בלא תעשה אך אינו חייב מיתה. הנודר או נשבע בשם עבודה זרה, עובר בלא תעשה ואינו חייב מיתה. העובד עבודה זרה בדרך שרגילים לעובדה, גם אם זו עבודה של בזיון, כגון שפוער עצמו לפעור או שזורק אבן למרקוליס, אם התכוון לעובדה חייב מיתה, ואם התכוון לבזותה חייב חטאת.
משנה ז: הנותן מזרעו למולך חייב מיתה רק אם מסר את בנו לכמרים לשם המולך, ויעבירנו בין שתי מדורות האש, אך אם רק מסר לכמרים או רק העבירו באש, פטור.
'בעל אוב' החייב מיתה, זה הלוקח גולגולת של מת, מקטיר לה, והיא משיבה לו על העתידות. וכן העושה פעולות שישיב לו המת דרך בית השחי. ו'ידעוני', זה הלוקח עצם חיה ששמה 'ידוע', מכניסה לפיו, ועל ידי זה הוא נופל לארץ ומגיד עתידות. והעושים פעולות אלו חייבים מיתה, אך המבקש מהם שישאלו עבורו על העתידות אינו חייב מיתה, אלא עובר באיסור לא תעשה.
משנה ח: המחלל את השבת חייב מיתה אם עשה בפני עדים ובהתראה מלאכה שאם עשאה שלא בעדים היה חייב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.
המקלל את אביו ואמו חייב מיתה אם קיללם בשם ה'. ואם קיללם בכינוי של ה', כגון 'רחום' ו'חנון', לרבי מאיר חייב מיתה, ולחכמים פטור.
משנה ט: הבא על נערה מאורסה, שחייב מיתה, היינו כשהיא בגיל נערות, והיינו בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי שנים, בתולה, מקודשת, ועדיין בבית אביה. אם באו עליה שנים, הראשון חייב סקילה, והשני, שבא עליה כשאינה בתולה, חייב חנק, ככל הבא על אשת איש.
משנה י: 'מסית' החייב מיתה, זה יחיד הדיוט המסית את היחיד, וכגון שאמר לו שיש עבודה זרה במקום מסוים, שאוכלת ושותה, או מטיבה לעובדיה ומריעה למי שאינו עובדה, ואם אמר כן לשנים, הרי הם מעידים עליו בבית דין. ואם אמר כן ליחיד, ינסה לגרום לו לומר את דברי ההסתה שלו בפני עד נוסף. ואם הלה פקח ואינו מדבר בפני אחרים, מטמינים לו עדים מאחורי הגדר וכדומה, ואם שמעו אותו מסית את היחיד, מעידים עליו בבית דין ומחייבים אותו מיתה. וה'הסתה' לענין זה היא כשאומר אעבוד, אזבח, אקטיר, אנסך או אשתחוה, וכן אם אומר לחבירו לעשות אחד מדברים אלו, או שאומר על שניהם יחד 'נלך' ונעשה כן. וה'מדיח' שחייב מיתה, זה האומר לרבים ללכת ולעבוד עבודה זרה.
משנה יא: המכשף שחייב מיתה זהו רק העושה מעשה ממש, אבל האוחז את עיני הבריות ומטעה אותם ובאמת אינו עושה כלום, פטור.