מצוה רמח) שלא לאכול ולשתות כדרך זולל וסובא
פרשת קדושים
"לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט כו)
מצוות לא תעשה, שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנעורים, בתנאים הנזכרים בפרשת בן סורר ומורה, וכפי פירוש חז"ל. והאזהרה על זה היא מהפסוק 'לא תאכלו על הדם', כלומר, לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפוך דם, והיא אכילת זולל וסובא, שחייב מיתה על אותה אכילה רעה.
ומפסוק זה למדו חז"ל עוד כמה אזהרות: א. שאסור לאכול מבשר הבהמה אחר שנשחטה קודם שתצא נפשה. ב. שאסור לאכול בשר קדשים קודם זריקת הדם. ג. שקרובי הרוגי בית דין אינם אוכלים סעודת הבראה. ד. שסנהדרין שדנו אדם וחייבוהו מיתה, אינם טועמים כלום כל אותו היום. ד. שלא יטעם אדם כלום קודם שיתפלל.
משרשי המצוה, לפי שרוב חטאות בני אדם ייעשו בסיבת ריבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב 'וישמן ישורון ויבעט', והענין הוא, לפי שהמזונות הם עיסת החומר, והתבוננות בדברים השכליים וביראת האלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עיסת הנפש, והנפש והחומר הם הפכים גמורים, ועל כן בהתגבר עיסת החומר תחלש קצת עיסת הנפש, ומזה השרש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנים במזונות רק למה שצריך, להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב במשלי 'צדיק אוכל לשובע נפשו'. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה – לטובתנו – מהרבות באכילה ושתיה יותר מדאי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה, עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי. ואזהרת התורה בפרשה זו של 'בן סורר ומורה' היא בתחילת תוקף חום בחרותו, ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם בשלשת החודשים הראשונים לאחר שגדל והתחייב בעול תורה ומצוות, ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון ענין תמידי באדם שאי אפשר לו להתקיים בלעדיהם, לא חייבתו התורה עליו בכל עת, רק למדה אותו מוסר בזמן אחד, להועילו לכל הזמנים.
ומדיני המצוה, שאינו מתחייב עד שיגנוב משל אביו, ויקנה בשר ויין בזול, ויאכלם מחוץ לרשות אביו בחבורה שכולם ריקנים ופחותים, ויאכל את הבשר כשהוא חי למחצה, כדרך שהגנבים אוכלים, והיין מזוג למחצה כדרך שהרעבתנים עושים, ויאכל בשר במשקל חמישים דינר בבת אחת, וישתה חצי לוג יין בבת אחת.
ונוהגת מצוה זו (של בן סורר ומורה) בבית דין של עשרים ושלשה לכל הפחות, ואין דין זה נוהג אלא בבנים אבל לא בבנות, לפי שאין דרכן להמשך באכילה ושתיה כמו האנשים.
