שיעור 320, ספר תהילים, פרק עא, ז-ט

(ז) כְּ֭מוֹפֵת הָיִ֣יתִי לְרַבִּ֑ים וְ֝אַתָּ֗ה מַֽחֲסִי־עֹֽז׃

(ח) יִמָּ֣לֵא פִ֭י תְּהִלָּתֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם תִּפְאַרְתֶּֽךָ׃

(ט) אַֽל־תַּ֭שְׁלִיכֵנִי לְעֵ֣ת זִקְנָ֑ה כִּכְל֥וֹת כֹּ֝חִ֗י אַֽל־תַּעַזְבֵֽנִי׃

(ז) כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים – בני אדם רבים חשבו שגבורתי והצלחתי הם מכח מופתי ופלאי שיש בי עצמי, למעלה מכוחות הטבע, וְאַתָּה מַחֲסִי עֹז – אך אני ידעתי שכל כוחי הוא מחמת שאתה הוא מחסי ועוזי.

(ח) ומחמת כן לא יחסתי שום תהילה לעצמי, אלא תמיד יִמָּלֵא פִי רק בתְּהִלָּתֶךָ, ויחסתי אליך את כל הצלחתי וגבורתי, כָּל הַיּוֹם היה פי מלא בתִּפְאַרְתֶּךָ – בענינים המפוארים שעשית לי, היוצאים לגמרי מדרכי הטבע.

(ט) אמנם כיון שאנשים רבים יחסו את הצלחותי במלחמות לכוחי העצמי, שחשבו שהוא כח גדול שיש בי, לכן אַל תַּשְׁלִיכֵנִי עתה לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי, כי אז יאמרו שאכן היה זה כח עצמי שהיה בי בצעירותי, ולכן בזקנותי נחלש כוחי ונצחו אותי המורדים בי.