ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ח, יט-כ
יט) ואפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח לפני חצות, לא יתחיל בתחלה לעשות מלאכה בארבעה עשר, אף על פי שהוא יכול לגמרה קודם חצות, אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין בהם במקום שנהגו לעשות, ועושין אותן עד חצות, ואלו הן, החייטין, והספרין, והכובסין. אבל שאר אומניות, רק אם התחיל בהן קודם ארבעה עשר הוא שהתירו לו שיגמור עד חצות, והטעם לכך, לפי שאין העם צריכין לשאר אומניות צורך הרבה:
כ) אדם ההולך ממקום שעושין (-שנוהגים בו לעשות מלאכה בערב פסח קודם חצות) למקום שאין עושין, לא יעשה מלאכה ביישוב, מפני המחלוקת, אבל עושה הוא מלאכה במדבר (-בשדות שסביב לעיר שנוהגים בה שלא לעשות מלאכה, כיון שאין אנשי העיר מצויים שם). וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, לא יעשה, נמצא שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואף על פי כן, אם יצא ממקום שאין עושים למקום שעושים, לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור – לא ינהג כאילו הוא נמנע ממלאכה מחמת שיש בכך איסור, לעולם אל ישנה אדם ממנהג המקום, מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא (-ובתנאי) שלא יתראה במנהגיו השונים בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
