ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק א, א-ב
א) כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחלת ליל חמשה עשר בניסן עד סוף יום אחד ועשרים בניסן, במזיד, חייב כרת, שנאמר 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה', ואם אכל בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, אחד האוכל חמץ, ואחד הממחה את החמץ במים ושאר משקים ושותה.
ב) החמץ בפסח אסור בהנייה, שנאמר 'לא יאכל חמץ', והפסוק נדרש כאילו נאמר לא יהא בו התר אכילה, כלומר, לא ייעשה בו דבר המביא לידי אכילה, ובדרך כלל כל הנאה מביאה לידי מאכל, שקונה בדמים דבר מאכל. והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין, שנאמר 'לא יראה לך שאור בכל גבולך', ונאמר 'שאור לא ימצא בבתיכם'. ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין, אחד הוא.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
