מסכת שבת, פרק א, שיעור 33

מאחר והוזכרו דינים אלו, של איסור הליכה בערב שבת יותר משלש פרסאות, ואיסור הטלת מצור סמוך לשבת, מביא הרי"ף עתה את עיקרי סוגיות אלו: גָּרְסִינַן – למדנו במסכת סוכה (מד:) בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה, אָמַר אֵיבּוּ מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מרחק הגדול יוֹתֵר מִשָּׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אָמַר רַב כַּהֲנָא, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה אֶלָּא באדם ההולך לְבֵיתֵיהּ – לביתו, שאין בני ביתו יודעים שהוא עתיד לבא לשבת, ואינם מכינים כל צרכי הסעודה, וכשיבא ויראה שאין צרכי שבת, יכעס עליהם. אֲבָל לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ – אך ההולך להתארח אצל אחרים, אַמַּאי דְּנָקִיט סָמִיךְ – הוא סומך על מה שהוא נושא עימו לצורך סעודותיו, ואינו סומך על מה שבבית מארחיו, ואין כל חשש בכך.

אִיכָּא דְּאָמְרֵי – לשון אחרת במימרא זו, אָמַר רַב כַּהֲנָא, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרך רבי אלעזר ברבי צדוק להשמיענו דין זה, אֶלָּא אֲפִילוּ בהולך לְבֵיתֵיהּ, שאף על פי שכל מה שימצא שם, בין רב ובין מעט, הוא משלו, אף על פי כן לא ילך, וכל שכן שלא ילך להתארח אצל אחרים שאינם מתכוננים לבואו, ולא ימצא כלום. וְאָמַר רַב כַּהֲנָא, בְּדִידִי הֲוָה עוּבְדָא – איתי היה מעשה בענין כזה, שהלכתי למקום הרחוק יותר משלש פרסאות בערב שבת, וכשהגעתי לאותו מקום אֲפִילוּ כֲּסֵא דְּהַרְסְנָא לֹא אַשְׁכְּחֵי – אפילו מאכל קטן, כמו דגים מטוגנים בשמן, לא מצאתי שם [ואף שאסרו חכמים ללכת יותר משלש פרסאות, צריך לומר שהיה זה מקום סכנה, או שאף במקומו לא היה לו מזון כלל (ערוך לנר)].

אגב כך שהובא לעיל שאין צרים על עיירות של גויים סמוך לשבת, מביא הרי"ף עתה את דיני המלחמה בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין צָרִין עַל עֲיָירוֹת שֶׁל נָכְרִים פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֵם הַשַּׁבָּת, וְאִם הִתְחִילוּ לצור, אֵין מַפְסִיקִין אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. וְכֵן הָיָה שַׁמַּאי דּוֹרֵשׁ, נאמר בפסוק (דברים כ כ) 'וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִיא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ', ומלשון 'רדתה', והיינו שתהיה כפופה לך, משמע שאין להפסיק את המלחמה בשום יום, וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת.

סוגיא נוספת באותו ענין: גָּרְסִינַן – למדנו בְּמסכת עֵרוּבִין (מה.), אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, נָכְרִים שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָירוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן להלחם בהם, וְאֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, עֲיָירוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁצָּרוּ עֲלֵיהֶן נָכְרִים, אֵין יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן, וְאֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. מוסיפה הברייתא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, כְּשֶׁבָּאוּ הגויים עַל עִסְקֵי מָמוֹן, אֲבָל אם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת, שהרי זהו פיקוח נפש הדוחה את כל התורה כולה. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר – לגבול, אֲפִילוּ לֹא בָּאוּ הגוים אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ, כגון שהם מזיקים לממונם של ישראל, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת, מחשש שיכבשו את אותה העיר, ומתוך כך תהיה כל הארץ נוחה להיכבש לפניהם, ויש בזה חשש פיקוח נפש.