ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ד, ה-ו
ה) ישראל שהרהין (-מישכן) חמצו אצל העכו"ם, אם אמר לו הישראל אם לא הבאתי לך מעות לפרעון חובי מכאן ועד יום פלוני, קנה חמץ זה מעכשיו, הרי זה ברשות העכו"ם, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח, והוא – ובתנאי שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח. ואם לא אמר לו קנה מעכשיו, נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם, ואסור בהנייה לאחר הפסח:
ו) ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה, והיה חמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
