ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ה, יז-יח
יז) אין שורין את המורסן במים ומניחין לפני התרנגולין, שמא יחמיץ. אבל חולטין להן המורסן ברותחין, ומניחין לפניהן. וכבר נהגו רוב העולם שלא לחלוט, גזרה שמא לא ירתיח המים יפה, ויחמיץ.
יח) ומותר ללוש לתרנגולין מורסן או קמח, ומאכילן מיד, או נותן לפניהן והוא עומד עליהן עד שלא ישהה לפניהן כדי הילוך מיל, שזהו שיעור חימוץ, וכל זמן שהן מנקרין בו, או שהוא מהפך בידו, אינו מחמיץ. וכשיפסקו מלאכול ישטוף הכלי במים, וישפוך במקום מדרון:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
