495. עדות (ב)

וְכֵן אִם יֹאמַר אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹ עֲגוּמָה עַל כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין לָנוּ לֹא מִזְבֵּחַ וְלֹא כֹּהֵן שֶׁיְּכַפֵּר בַעֲדֵנוּ, עֵדוּת יֵשׁ הַאִם כֵּנִים הַדְּבָרִים, עַל יְדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים שֶׁהֵם בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּגוֹן לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְלִלְמֹד אֶת הִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת, וּלְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, שֶׁהֲרֵי הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם קָרְבָּן. וְהַמֵּבִיא דּוֹרוֹן לְתַלְמִיד חָכָם הֲרֵי הוּא כְּאִילּוּ הֵבִיא בִּכּוּרִים.

וְהַמִּתְעַנֵּג בְּשַׁבָּת וְאוֹמֵר שֶׁמְּכַוֵּן לְשֵׁם מִצְוָה, לִכְבוֹד שַׁבָּת קֹדֶשׁ, עֵדוּת יֵשׁ – אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר תַּעֲנוּגֵי וְהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה בִּימוֹת הַחוֹל, וְאִם מְקַיֵּם מִצְוַת סְעוּדָה שְׁלִישִׁית וּסְעוּדָה רְבִיעִית (-מְלַוֶּה מַלְכָּה), אֲפִילוּ כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וְאֵינוֹ תָּאֵב לֶאֱכוֹל כְּלָל. וְכֵן אִם מְּקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, עֵדוּת הֵן עַל מִצְווֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עֹנֶג נֶפֶשׁ, שֶׁעוֹשֶׂה גַם אוֹתָן לְשֵׁם מִצְוָה.