ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ו, ה
ה) העושה עיסה מן החטים ומן האורז יחד, אם יש בה טעם דגן, יוצא בה ידי חובתו. עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה, יוצא בה ידי חובתו, אך אם אין הרועים אוכלין ממנה, אינו יוצא בה, שאין זו משומרת לשם מצה. מצה שלשה במי פירות, יוצאה בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב, משום שיש צורך שיהא זה 'לחם עוני', כמו שבארנו, ואם לש באחד ממינים אלו ואכל, לא יצא ידי חובתו. אין יוצאין לא בפת מורסן, ולא בפת סובין, אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו, ועושהו פת, ויוצא בה ידי חובתו. וכן פת העשויה מסולת נקייה ביותר, הרי זו מותרת, ויוצא בה ידי חובתו בפסח, ואין אומרין בה שאין זה לחם עוני:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
