מסכת שבת, פרק ב, שיעור 65

משנה

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, אך לא מוקדם יותר, מחשש שיסברו שיש להם עוד שהות רבה, וישכחו לבסוף, ואלו הן, האם עִשַּׂרְתֶּם את הפירות, כיון שבימות החול ניתן לאכול אכילת עראי ללא מעשר, אך בשבת אפילו אכילת עראי נחשבת קבועה, מחמת חשיבות השבת, ולכן יש לעשר הכל קודם השבת. האם עֵרַבְתֶּם, עירובי תחומין וחצירות. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר.

גמרא

מְנָא הַנֵי מִילֵּי – מנין יש ללמוד שצריך האדם לומר דברים אלו סמוך לכניסת השבת, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק, 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ [זו הדלקת הנר, שמשרה שלום בבית], וּפָקַדְתָּ נָוְךָ [דבר הנצרך ל'נוה', לבית, והיינו עירוב] וְלֹא תֶחֱטָא' [לא תאכל פירות שאינם מעושרים].

אָמַר רַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא, אַף עַל גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ', וכמבואר במשנתנו, מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִימְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא – צריך לומר זאת בנחת, ולא בדרך הקפדה, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלָן מִינֵּיהּ – כדי שבני ביתו יקבלו את דבריו ויעשו כן. אָמַר רַב אַשִּׁי, אֲנָא לֹא שְׁמִיעַ לִי הָא – אני לא שמעתי מימרא זו דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וְקִיַמְתֵּיהּ מִסְּבָרָא – ומכל מקום נהגתי כן מסברת ליבי, שכך ראוי לנהוג.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בגיטין בענין זה שאין לאדם להטיל אימה בתוך ביתו: גַּרְסִינָן – למדנו בְּמסכת גִיטִין, פֶּרֶק רִאשׁוֹן (ו:), לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה הֵטִיל עָלֶיהָ בַּעְלָהּ אֵימָה יְתֵירָה, ומחמת כן ברחה מביתו, וְנסתבב הדבר שהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת, גִּלּוּי עֲרָיוֹת – שלפעמים בחורף אשתו אינה טובלת מחמת הקור, ופוחדת לומר לו זאת ואומרת שטבלה, והרי הוא נכשל באיסור נדה, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים – כגון מעשה של פילגש בגבעה, או שאשתו בורחת מפניו ונופלת באחד הפחתים, ומתה. וְחִלּוּל שַׁבָּת – שלפעמים מדליקה את הנר או מבשלת לאחר כניסת השבת, מחמת אימתו.

משנה

משנתנו עוסקת בזמן 'בין השמשות' של שבת, שהוא ספק יום וספק לילה, ומבארת את המותר והאסור בזמן זה: סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה, כגון בבין השמשות, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי – טבל ודאי, כיון שאסרו חכמים לעשר בשבת, משום שנראה כמתקן כלי, וכיון שזהו איסור גמור מדרבנן, אסרוהו אף בבין השמשות. וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים הטעונים טבילה, לפי שאף דבר זה נראה כתיקון כלי, ואסור מדרבנן. וְכל שכן אֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, שזהו איסור דאורייתא בשבת, ובודאי יש להחמיר בזמן שהוא ספק יום ספק לילה. אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְמַאי, והם פירות של עם הארץ, שחייבום חכמים במעשר, כיון שאין זה תיקון גמור, שהרי מן התורה הם מותרים באכילה כיון שרוב עמי הארץ מעשרים, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין, באופנים שיתבארו בגמרא.