שיעור 371, ספר תהילים, פרק עח, לה-לט
(לה) וַֽ֭יִּזְכְּרוּ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים צוּרָ֑ם וְאֵ֥ל עֶ֝לְי֗וֹן גֹּֽאֲלָֽם׃
(לו) וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑ם וּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽוֹ׃
(לז) וְ֭לִבָּם לֹֽא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶֽ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ׃
(לח) וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָו͏ֹן֮ וְֽלֹא־יַֽ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָ֝עִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ׃
(לט) וַ֭יִּזְכֹּר כִּֽי־בָשָׂ֣ר הֵ֑מָּה ר֥וּחַ ה֝וֹלֵ֗ךְ וְלֹ֣א יָשֽׁוּב׃
(לה) וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱלֹהִים צוּרָם, ואמרו שיש להם צור עוז ומחסה בה', וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם – ואז הכירו שה' הגואל אותם הוא אל עליון, סיבת הסיבות, ואינו מקבל כוחו מאחרים, אלא הוא האלהים היחיד, ומשגיח בעצמו על כל מעשיהם.
(לו) אמנם גם באותו זמן לא היו דבריהם אמיתיים, אלא וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם, לומר כן מהשפה ולחוץ, כיון שפחדו שיענישם, וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, כי כשחקרו בענינים אלו דברו דברי כזב, להכחיש את השגחת ה' ויכולתו (ו'לשון' מורה על הדיבור העמוק והפנימי).
(לז) וְלִבָּם לֹא היה נָכוֹן עִמּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ, אך הם חשבו שאין ה' יודע את מחשבותיהם, וחשבו שהם מרמים אותו בדיבור פיהם החיצוני.
(לח) ובכל זאת, וְהוּא, על ידי שהוא רַחוּם, יְכַפֵּר עָוֹן, וְלֹא יַשְׁחִית אותם לגמרי, והגם שה'אף', שהוא הכעס החיצוני, כבר החל להמית בעם, כי החל הנגף, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ – השיב את האף שלא יוסיף להמית בעם, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ – לא עורר את חמתו הפנימית, כי אם היתה החימה מצטרפת לאף לא היה ניתן להשיבם, אך כיון שהחימה לא התעוררה כלל, הגביר ה' את רחמיו והשיב את אפו מהם.
(לט) וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, ולכן מטבעם הם עשויים לחטוא, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב – וגם הרוח הפנימית, שהיא המעלה את המחשבות והציורים אל הלב, זו רוח שפלה ונמוכה, הדומה לרוח שיש לבעלי החיים, ורוח זו עתידה למות יחד עם הגוף, והרי היא כמו הגוף עצמו, מוכנה מטבעה לחטא.
