שיעור 375, ספר תהילים, פרק עח, נ-נב

(נ) יְפַלֵּ֥ס נָתִ֗יב לְאַ֫פּ֥וֹ לֹֽא־חָשַׂ֣ךְ מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וְ֝חַיָּתָ֗ם לַדֶּ֥בֶר הִסְגִּֽיר׃

(נא) וַיַּ֣ךְ כָּל־בְּכ֣וֹר בְּמִצְרָ֑יִם רֵאשִׁ֥ית א֝וֹנִ֗ים בְּאָֽהֳלֵי־חָֽם׃

(נב) וַיַּסַּ֣ע כַּצֹּ֣אן עַמּ֑וֹ וַֽיְנַהֲגֵ֥ם כַּ֝עֵ֗דֶר בַּמִּדְבָּֽר׃

(נ) וכן מכת בכורות היתה יכולה להיעשות כבר יחד עם מכת דבר, וכמו שבאמת נאמר לפרעה במכת דבר "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר, וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט' ט"ו-ט"ז), אך ה' יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ, כלומר, כאשר נשלח האף במכת דבר, והיה בכוח הדבר להרוג גם את הבכורות, כביכול פילס ה' לדבר נתיב צר, המתאים להליכת יחידים, באופן שיהרוג האף רק את בעלי החיים, כי אם היה שולח את הדבר ב'דרך', המיועדת לרבים, לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם – לא היה מונע את המוות מנפש המצריים בעצמם, אלא היו גם בני האדם מתים, אך על ידי שפילס לדבר נתיב צר, לא מתו בני האדם, וְחַיָּתָם בלבד, לַדֶּבֶר הִסְגִּיר.

(נא) ועל ידי שנשארו בני האדם חיים, היתה אפשרות להביא עליהם את מכת בכורות, וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם – במצרים עצמה מתו כל הבכורות, בין של המצריים עצמם ובין של אומות אחרות שהיו במצרים, וכן בבית שלא היה בו בכור מת הגדול שבבית, רֵאשִׁית אוֹנִים – הבכור האמיתי של כל מצרי, שנולד ראשון, מת בְּאָהֳלֵי חָם – אפילו אם היה בארץ אחרת, ולא רק במצרים עצמה.

(נב) וַיַּסַּע ממצרים כַּצֹּאן את עַמּוֹ, וכמו הצאן ההולכים אחר הרועה היו ישראל הולכים אחרי ה', וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר, כי העדר ימצא את מחייתו במדבר, וכך המציא ה' לישראל את כל צרכיהם במדבר.