512. צדקה (ד)

כְּשֶׁנּוֹתֵן הָאָדָם צְדָקָה לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, צָרִיךְ לְהַבְחִין אֵיזֶהוּ עָנִי הָגוּן צָנוּעַ וּמְעֻלֶּה, וְעָנִי חָשׁוּב וּבֶן טוֹבִים, לָהֶם יִפְתָּח יָדוֹ בְּיוֹתֵר, כִּי לְפִי חֲשִׁיבוּת הָאָדָם הַמְּקַבֵּל כָּךְ יִגְדַּל עֶרְכָּהּ שֶׁל צְדָקָה, וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחֹת מִלִּתֵּן לְכָל שׁוֹאֵל וּלְכָל עָנִי, כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנּוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, וּבְמִדָּה שֶׁהָאָדָם מוֹדֵד – בָּהּ מוֹדְדִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין עִמּוֹ. וְאָסוּר לְהַחְזִיר רֵיקָם אֶת הֶעָנִי שֶׁבִּקֵּשׁ צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם".

֍ ֍ ֍

וְכֵן עֵרֶךְ הַצְּדָקָה הוּא לְפִי מַחְסוֹרוֹ וְדוֹחֲקוֹ וְצַעֲרוֹ שֶׁל הַמְּקַבֵּל, וּכְגוֹן בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, אוֹ בְּנִשּׂוּאֵי בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, שֶׁאָז הַהוֹצָאָה מְרֻבָּה, וְהַדֹּחַק גָּדוֹל, וּבִפְרָט בְּנִשּׂוּאֵי הַבָּנוֹת, הֲרֵי הוּא כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְהַמְרַחֵם – יְרַחֲמוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.