ט עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ ה֔' ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עֽוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃ י הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּֽחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֨מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַֽעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃ יא וּפְדוּיֵ֨י ה֜' יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַֽאֲנָחָֽה׃
֍֍֍
(ט) עתה מתאר הנביא את פניית ישראל לה' שיעשה להם ניסים ונפלאות אף על פי שאינם ראויים לכך, וכך טוענים הם לפני ה', עוּרִי עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה', וזו מידת כוחו של ה' העושה נפלאות כשאין לישראל זכויות מצד עצמם, עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, והיינו כזמן יציאת מצרים, שנגאלו ישראל בניסים גלויים אף על פי שלא היו ראויים לכך מצד עצמם, וכמו דֹּרוֹת עוֹלָמִים, בזמן שהיו ישראל בארצם, ונעשו להם ניסים, הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב – המכה את מצרים, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין – ומפילה חלחלה על פרעה מלך מצרים.
(י) הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם – המייבשת את מי ים סוף, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, שגם דבר זה לא היה בכח זכותם של ישראל, אלא בכח זרוע ה', הַשָּׂמָה את מַעֲמַקֵּי יָם כדֶּרֶךְ ישרה, לַעֲבֹר בה גְּאוּלִים, שהם בני ישראל שנגאלו ממצרים.
(יא) כך בזמן הזה, אף שאין ישראל ראויים לגאולה מצד עצמם, בכל זאת וּפְדוּיֵי ה' – הפדויים מכח חסד ה', שלא בזכות מעשיהם, יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ לצִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, ונָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.
