ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ח, יא-יב
יא) מקום שנהגו לאכול בשר צלי בלילי פסחים, אוכלים – רשאים לאכול, מקום שנהגו שלא לאכול, אין אוכלין – אסור להם לאכול, והטעם למנהג זה, גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא, שדינו להאכל צלי, ונראה האוכל בשר זה כאילו אוכל קדשים בחוץ. ובכל מקום, אף במקום שלא נהגו כן, אסור לאכול שה של חולין צלוי כולו כאחד בליל זה, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ, שהרי כן היא דרך צלייתו של קרבו הפסח. ואם היה השה מחותך, או שחסר ממנו אבר, או שלק -בישל] בו אבר ואפילו שהוא מחובר, הרי זה מותר במקום שנהגו בו היתר.
יב) מי שאין לו יין בלילי הפסח, מקדש על הפת -על המצה] כדרך שעושה בשבת, ועושה כל הדברים על הסדר הזה. מי שאין לו ירק אחר אלא מרור בלבד, בתחלה מברך על המרור שתי ברכות, בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ואוכל. וכשיגמור ההגדה, מברך על המצה ואוכלה, וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
