532. צער (ג)

אַף שֶׁאֵין לָאָדָם לְהִצְטַעֵר עַל עִנְיָנָיו, מִכָּל מָקוֹם חוֹבָה לְהִצְטַעֵר עַל צַעַר הַשָּׁמַיִם, וּמִזֶּה נִמְשָׁךְ כָּל מִין צַעַר שֶׁצָּרִיךְ לְהִצְטַעֵר עַל הַחַטָּאִים וְהָעֲווֹנוֹת וְהַפְּשָׁעִים, לֹא עַל עַצְמוֹ שֶׁיִּסְבֹּל עֳנָשִׁים קָשִׁים, אֶלָּא עַל שֶׁגּוֹרֵם צַעַר וָכַעַס לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
וְכֵן רָאוּי לְהִצְטַעֵר עַל חֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּחְרַב בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ, לֹא עַל שֶׁאָנוּ גּוֹלִים דְּווּיִים וּסְחוּפִים, אֶלָּא עַל צַעַר הַשָּׁמַיִם כִּי גָּדוֹל מְאֹד, וְכֵן עַל כָּל מִין יִסּוּרִים, זֶה יִהְיֶה צַעֲרוֹ, שֶּׁגָּרַם כַּעַס וְצַעַר לְמֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא. וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְבֶן הָאוֹהֵב אֶת אָבִיו וְהִכְעִיסוֹ כַּעַס גָּדוֹל עַד שֶׁהֻכְרַח לַעֲזֹב רַחֲמֵי הָאָב, וְהִכָּהוּ מַכָּה רַבָּה, שֶׁאִם הַבֵּן אוֹהֵב נֶאֱמָן – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל מַכּוֹתָיו כְּלָל, אֶלָּא עַל כַּעַס וְצַעַר אָבִיו, וְחוֹשֵׁב, אֵיךְ אֶעֱשֶׂה וּבַמֶּה אֶתְרַצֶּה אֶל אָבִי שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ צַעַר וָכַעַס בִּשְׁבִילִי. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּיוֹדְעֵנוּ שֶׁרַחֲמֵי שָׁמַיִם מְרֻבִּים, וּמִדַּת ה' הִיא לְהֵיטִיב עַד אֵין חֵקֶר, וּגְדוֹלָה אַהֲבָתוֹ אֶל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אִם כֵּן רָאוּי לְהִצְטַעֵר עַל הַיִּסּוּרִים מִצַּד אַחֵר, שֶׁבְּוַדַּאי הָיָה כַּעַס גָּדוֹל לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַד שֶׁהֻכְרַח לְהַכּוֹתוֹ מַכָּה רַבָּה.