מסכת שבת, פרק ג, שיעור 89

הגמרא מביאה מימרא נוספת בענין מחלוקת זו של רבי שמעון ורבי יהודה בדיני מוקצה: אָמַר רַבִּי זֵירָא, פָּמוֹט – מנורה גדולה של מתכת, שֶׁהִדְלִיקוּ עָלֶיהָ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, כיון שלפי כמות השמן שבה היא עשויה לדלוק כל השבת, אפילו אם כבתה לדִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, כיון שמסיח האדם דעתו ממנה, ומקצה אותה להדלקה למשך כל השבת, ואפילו רבי שמעון מודה בכך [ורק בנר קטן, שעתיד לכבות, סובר רבי שמעון שאין האדם מסיח דעתו ממנו, ולאחר שכבה מותר לטלטלו]. ואם לֹא הִדְלִיקוּ עָלֶיהָ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בַּשַּׁבָּת, ואפילו לרבי יהודה, האוסר מוקצה מחמת מיאוס, זהו דווקא בנר של חרס, שלאחר הדלקה אחת הוא מאוס, אבל נר של מתכת אינו מאוס. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה [הר"ן תמה על פסק זה, שהרי אין אנו פוסקים כלל כרבי שמעון בדין מוקצה מחמת איסור, ואפילו נר קטן אסור בטלטול לאחר שכבה. ואף אין אנו פוסקים כרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס, ואפילו נר של חרס מותר בטלטול, אם לא הדליקו בו, ואם כן לא הוצרכנו לשתי ההלכות האלו. ותירץ שבא הרי"ף ללמדנו שאין פמוט של מתכת נחשב כמוקצה מחמת חסרון כיס].

מביאה הגמרא דינים נוספים בענין מוקצה: וּמִטָּה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מָעוֹת, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ עם המעות שעליה, לפי שזהו מוקצה מחמת איסור, ואסור לטלטלו. ואם אֵין עָלֶיהָ מָעוֹת, מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ, בֵּין יִחֲדָהּ למעות ובֵין לֹא יִחֲדָהּ למעות, כלומר, אף אם היא מיוחדת בימות החול להנחת מעות, אם בשבת לא היו עליה מעות אינה מוקצה, וְהוּא – ובתנאי שֶׁלֹּא הָיוּ עָלֶיהָ מעות בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל אִם הָיוּ עָלֶיהָ מעות בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אף שהוסרו מעליה בשבת, אסור לטלטלה כל השבת, והטעם לכך, מִגּוֹ דְּאִיתְקְצַאי – מתוך שהוקצה הדבר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִיתְקְצַאי לְכוּלֵּי יוֹמָא – הוקצה לכל יום השבת, ואף לאחר שהוסר דבר האיסור משם. וַהֲוָה לֵיהּ – והרי זה מוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר, וכיון שאנו פוסקים להלכה שאין לטלטל מוקצה מחמת איסור, הִילְכָּךְ – לכן אָסוּר לְטַלְטְלָהּ.

הרי"ף מביא הלכה נוספת, בענין שימוש בעץ בשבת וביום טוב: וְהִלְכְתָא, מַנִּיחִין בערב שבת נֵר דולק עַל גַּבֵּי דֶּקֶל, שישאר שם בְּשַּׁבָּת, ואף שאסור ליטול את הנר מהדקל בשבת, שהרי אסור להשתמש בעץ בשבת. וְאֵין מַנִּיחִין בערב יום טוב נֵר עַל גַּבֵּי דֶּקֶל כדי שידלק שם בְּיוֹם טוֹב, מחשש שיטול את הנר לאחר שכבה מַאי טַעֲמָא – ומה טעם החילוק, כֵּיוָן דִּבְשַׁבָּת בָּדִיל מִינֵּיהּ – כיון שבשבת האדם בדל מהנר גם לאחר שכבה, מחמת איסור מוקצה, לֹא אָתֵי לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בִּמְחוּבָּר – ממילא לא יבא להשתמש בעץ המחובר לקרקע וליטול ממנו את הנר הכבוי. וּבְיוֹם טוֹב, דְּלָא בָּדִיל מִינֵּיהּ – שאין האדם בדל מהנר, שהרי אינו מוקצה, אָתִי לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי – יבא להשתמש בִּמְחוּבָּר על ידי שיטול ממנו את הנר, והרי אסור להשתמש במחובר ביום טוב. הִילְכָּךְ – ולכן, בְּשַׁבָּת שָׁרֵי – מותר להניח נר שידלק בשבת על גבי העץ, וּבְיוֹם טוֹב אָסוּר.