531. צער (ב)

וּבְסֵפֶר 'שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית' הֵבִיא מַעֲשֵׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁנִּכְנַס לָעִיר וְרָאָה אוֹתָם עֲצוּבִים וּבוֹכִים, וְהוּא הָיָה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר, לְשִׂמְחָה מַה זוּ עוֹשָׂה. אָמַר לָהֶם, וְלָמָּה לֹא אֶשְׂמַח. אָמְרוּ לוֹ, הֲלוֹא תִרְאֶה כָּל הָעָם בּוֹכִים אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ, וְלָמָּה אַתָּה מְשַׂחֵק בֵּין הַבּוֹכִים. אָמַר לָהֶם, אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לַבָּיִת, וּמָצָא אֶת כָּל בְּנֵי הַבַּיִת יְשֵׁנִים, וְחוֹלְמִים חֲלוֹמוֹת מַבְהִילִים, וּבוֹכִים בַּחֲלוֹמָם, הַאִם הֲרוֹאֶה זֹאת יִצְטַעֵר, הֲלוֹא יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא חֲלוֹם, וּכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר הַחוֹלֵם מִשְּׁנָתוֹ – אָז יָנוּחַ לוֹ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁכָּל הַמִּצְטַעֲרִים עַל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הֵם כְּחוֹלְמִים, וַאֲנִי, שֶׁאֲנִי עֵר, יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל הֶבֶל.