מסכת שבת, פרק ג, שיעור 88

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא, בה מובאות שלש דעות בענין טלטול נר בשבת: [תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא] מְטַלְטְלִין וכו' [בשבת נֵר חָדָשׁ, שעדיין לא השתמשו בו מעולם, כיון שהוא ראוי לשימושים נוספים, המותרים בשבת. אֲבָל לֹא – אך אין מטלטלין נר חרס יָשָׁן, לפי שלאחר שהדליקו בו נעשה הנר מאוס, והרי הוא מוקצה מחמת מיאוס, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מְטַלְטְלִין, ואף נר ישן, לפי שאין רבי מאיר סובר דין 'מוקצה מחמת מיאוס', חוּץ מִן הַנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, ואפילו כבר כבה, לפי שהיה אסור בטלטול בכניסת השבת, ומודה רבי מאיר שאסור לטלטל 'מוקצה מחמת איסור'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מְטַלְטְלִין, ואפילו נר שהדליקו בו באותה שבת, לפי שחולק רבי שמעון אף על דין 'מוקצה מחמת איסור'] חוּץ מִן הַנֵּר הַדוֹלֵק בְּשַׁבָּת, שאסור לטלטלו בזמן שהוא דולק, לפי שהוא בסיס לשלהבת, שהיא דבר האסור, ומודה רבי שמעון שאסור לטלטל את הבסיס לדבר האסור בזמן שאיסורו עליו. אך אם כָּבָה, מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ.

מבאר הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: וְאַף עַל גַּב דְּקָיְימָא לָן הִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – ואף שאנו נוקטים להלכה כשיטת רבי שמעון לְעִנְיַן מוּקְצֶה, מכל מקום בְּהָא – בנידון זה, של נר בשבת, לֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – אין הלכה כמותו. והטעם לכך, דְּגָרְסִינַן – שהרי שנינו להלן בְּפֶרֶק מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ (קנז.), פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדבר זה, של גזירת מוקצה, רַב אָחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר – אחד מהם אומר, בְּכָל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ – בכל המחלוקת שבהלכות שבת, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְבַר – חוץ מִמּוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס, וּמַאי נִיהוּ – ובאיזה ענין אמר רבי שמעון את דעתו בענין מוקצה זה, בדין נֵר יָשָׁן, שרבי שמעון מתיר לטלטלו, ובזה אין הלכה כמותו, אלא אסור לטלטל מוקצה מחמת מיאוס, וכל שכן שאסור לטלטל מוקצה מחמת איסור. וְחַד אָמַר, בְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס נַמִי [-גם כן] הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – הלכה כמותו, כרבי שמעון, לְבַר [-חוץ] מִמּוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר, וּמַאי נִיהוּ – ומה הוא, נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, שרבי שמעון מתיר לטלטלו לאחר שכבה, ואין הלכה כמותו, אֲבָל מוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, אַף רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה שהוא אסור בטלטול, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה, כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בְּשַׁבָּת לצורך שימוש המותר בשבת, אף אם הכלי עצמו מיועד למלאכת איסור, וכגון פטיש לשבר בו אגוזים וכדומה, חוּץ מִן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל – מסור מיוחד של אומנים, וְיָתֵד – להב שֶׁל מַחֲרֵישָׁה, שהם דברים שבעליהם מקפידים עליהם שלא לעשות בהם שימוש אחר כדי שלא יתקלקלו, ובהם אסור להשתמש אפילו לצורך מלאכת היתר. ממשיך הרי"ף ומבאר את דבריו: וְקַיְימָא לָן – וכלל מקובל בידינו להלכה, דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי רַב אָחָא וְרָבִינָא – שבכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל, ואף כאן יש לפסוק כדעת הסובר שהלכה כרבי שמעון במוקצה מחמת מיאוס, ואין הלכה כמותו במוקצה מחמת איסור, הִלְכָּךְ – ולכן, נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּבָה, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, דְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר הוּא. וְכֵן מוֹתַר [-שארית] שֶׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְעָרָה, שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהֶן בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וּלְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ – ולהשתמש בו בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, כיון שבשעת כניסת השבת היה השמן מוקצה מחמת איסור [שהרי הנר דלק באותה שעה, והנוטל שמן מהנר בשעה שהוא דולק עובר משום 'מכבה'].