פרשת בחוקותי
"כל חרם אשר יחרים איש… ולא יגאל" (ויקרא כז כח)
מצוות לא תעשה, שלא יגאל שדה החרם, והוא הדין לכל שאר קרקעות ומטלטלין המוחרמין, שאין להם פדיון, אלא ניתנים לכהנים, והם עושים בהם כל חפצם. ועל זה נאמר 'כל חרם וגו' ולא יגאל', ואמרו בספרא, 'לא ימכר' לאחר, 'ולא יגאל' לבעלים.
משרשי המצוה, מה שהתבאר במצוה הקודמת.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, שהמחרים לשמים, הקדיש, אבל נפדה הוא בשוויו ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין. אבל חרמי כהנים אין להם פדיון לעולם, אלא הרי הם לכהנים ולזרעם לעולם. וכהן שזכה בשדה חרמים, ומכרו, חוזרת לו או לזרעו ביובל, שנאמר 'לכהן תהיה אחוזתו', מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזתו לישראל.
ואין ספק כי שני לאוין אלו שהן 'לא ימכר' ו'לא יגאל' נוהגין היום, וכמו שהתבאר לעיל שהמחרים בזמן הזה קרקע או מטלטלין בחוצה לארץ, שניתן לכהנים, ואף על פי שאין נוהג שדה חרמין בארץ אלא בזמן שהיובל נוהג.
