פרשת בחוקותי
"ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה ג)
מצוות לא תעשה, שנמנע כל טמא מהכנס בכל המקדש, שדמיונו לדורות כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחלת עזרת ישראל, שנאמר 'ולא יטמאו את מחניהם', כלומר מחנה שכינה.
משרשי המצוה בענין ההרחקה מהטומאה ממקום הקדש כתבתי למעלה (מצוה שס"ב), וגם מדיני המצוה כתבתי קצת.
ועוד אודיעך כלל בענין זה, שכל הטעון ביאת מים מן התורה, והיא הטומאה שהנזיר של תורה מגלח עליה, חייב כרת על ביאת מקדש, אם נכנס לשם קודם טבילה והערב שמש, אבל הטמא בטומאת מת, שאין הנזיר מגלח עליה, אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה, הרי זה פטור על ביאת מקדש. וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת, אף על פי שהוא טמא ראשון לענין הטומאה ולטמא בשר הקדשים, הרי זה פטור על ביאת מקדש. ואף על פי שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות.
והזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים טמאים שנגעו במת, פטור מן הכרת אבל חייב מלקות, שנאמר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ, ולמדנו מפי השמועה שעל רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כיבוס בגדים לוקה ארבעים.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, ואפילו בזמן הזה יתחייב כרת הנכנס לשם והוא טמא בטומאות שכתבנו, שקדושת השם עליו אפילו היום שהוא שמם.
