במין האנושי
יב. ואולם, מלבד היות עולם הנשמות מקום לנשמות, לשבת בו כל זמן היותן מצפות לגוף כמו שזכרנו, הנה עוד תועלת גדולה נמצאת בו לנשמות עצמן ואחריהן לגוף, למה שיצטרך אחר כך בזמן התחיה. וזה, כי אחר שהיתה הגזירה על האדם שלא יגיע לשלימות אלא אחרי המוות, אף על פי שכבר היה ראוי לו הדבר מצד מעשיו בעודנו חי (כי זולת זה לא היה מגיע לעולם, שהרי אין זמן קנית השלימות אלא בעולם הזה, טרם המוות, וכמו שזכרנו), עוד נמשך מן הגזירה הזאת, שהנשמה, כל זמן היותה בגוף בעולם הזה, שהרע דבוק בו, שאי אפשר שיפרד ממנו לגמרי, תהיה גם היא חשוכה ועמומה. ואף על פי שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה הנשמה בעצמה שלימות ויקר, לא יוכל הדבר להיגלות, ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר, כפי היקר ההוא שהיא משגת באמת, אלא הכל נשאר כבוש בעצמותה עד הזמן שינתן להגלות. ואולם, אין העכבה מצידה כלל, כי אם מצד הגוף, כמו שזכרנו, והגוף עצמו הוא המפסיד בזה, שלא יקבל כל אותו הזמן את הזיכוך שהיה ראוי שיקבל מהנשמה, כמו שזכרנו. אמנם גם הנשמה מפסדת, שהיא כבושה בעצמה ואינה יכולה לפשט זהריה. ועוד, שאינה פועלת את הפעולה הראויה לה, שהיא זיכוך הגוף, ואילו היתה פועלת אותה – היתה משתלמת בזה שלימות גדול מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעולת שלימות היא ההטבה והשלמת הזולת, ועוד, שזאת היא הפעולה הנאותה לנשמה לפי טבעה וחוקה, שלכך נוצרה, וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו בוראו יתברך שמו שיפעל, וחסר משלימות כל זמן שלא יפעלהו.
ואמנם, בצאת הנשמה מהגוף ולכתה אל עולם הנשמות, הינה שם מתפשטת ומזדהרת בזהריה, כפי מה שראוי לה על פי מעשיה, ובמה שהיא משגת שם כל זמן היותה שם, מתחזקת ממה שנתחלשה בגוף, ומזדמנת יותר למה שראוי שתעשה בזמן התחיה, עד שכאשר תשוב בגוף בזמן הראוי, תוכל לפעול בו את הפעולה הנאותה לה, והיינו הזיכוך שזכרנו.
