מסכת שבת, פרק ד, שיעור 95

שנינו במשנה, אין טומנים לא בתבן, לא בזגין, ולא במוכין ולא בעשבים, בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. בגמרא מבררת באיזו לחות מדובר: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן תְּנָן – האם כוונת משנתנו ללחות טבעית שנשארה בדברים אלו, שמחמת כן הם חמים ביותר, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, שאסור להטמין בהם אף כשהם לַחִין מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, כלומר שנרטבו ממים וכדומה, שאף שאין זה חום גדול, מכל מקום אסור להטמין בהם.

אומר הרי"ף: וּסְלִיקָא – ומסקנת הסוגיא היא דְּלחין מֵחֲמַת עַצְמָן תְּנָן, אבל אם הם לחין מחמת דבר אחר, מותר להטמין בהם. מבררת הגמרא, וּמוֹכִין – גיזות צמר לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ – באיזה אופן מצוי הדבר שתהיה בהם לחות טבעית. מבארת הגמרא, כְּגוֹן מִרְטָא דְּבֵינֵי אַטְמֵי – צמר הנמרט מבין ירכותיה של הבהמה, שיש בו לחות. ממשיכה הגמרא ומבררת, וּכְסוּת לַחָה – באיזה אופן יתכן שתהיה כסות לחה בלחות טבעית [והיינו על פי הברייתא המובאת בגמרא, שאף בכסות לחה אין טומנים], ומבארת הגמרא, מדובר בכסות דַעֲבִידָא – העשויה מִמִּרְטָא דְּבֵינֵי אַטְמֵי, ומבאר הרי"ף, וְהוּא הַצֶּמֶר שֶׁבֵּין יַרְכוֹתֶיהָ שֶׁל בְּהֵמָה, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַחְלוּחִית קְבוּעָה שֶׁאֵינָה עוֹבֶרֶת.

משנה

המשנה ממשיכה לדון בדיני הטמנה, ומבארת את הדין באופן שטמן האדם את קדירתו בדבר שהוא מוקצה:

טוֹמְנִין בִּשְׁלָחִין – מותר להטמין את החמין בעורות, כיון שזהו דבר שאינו מוסיף הבל, וְאף מְטַלְטְלִין אוֹתָם בשבת [אף אם לא הטמין בהם], שאין הם מוקצה, לפי שראויים הם לישב עליהם. מותר להטמין בְּגִיזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן, לפי שמוקצים הם לטוויה או אריגה. מבארת המשנה, אותו שהטמין את החמין בגיזי הצמר, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, כלומר, איך יטול את הקדירה בלא לטלטל את הגיזין. נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי של הקדירה, וְהֵן – גיזי הצמר נוֹפְלוֹת מֵאֲלֵיהֶן. ובאופן המשך הוצאת המאכלים עצמם נחלקו תנאים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, קוּפָּה שהטמין בה את הקדירה בתוך גיזי צמר, מַטֶּה אותה עַל צִדָּהּ, וְנוֹטֵל מתוך הקדירה את המאכלים, אבל אינו מוציא את הקדירה לגמרי, מחשש שֶׁמָּא יִטּוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר, מאחר וגיזי הצמר שבצדדים יפלו לתוך אותה גומא שהיתה הקדירה מונחת בה, וכשירצה להחזירה יזיז את אותם גיזי צמר, שהם מוקצה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹטֵל את הקדירה כולה מהגומא, וּמַחֲזִיר אותה למקומה, אם לא נפלו לשם גיזי הצמר, ואף שאם יפלו גיזי הצמר לא יוכל להחזיר את הקדירה למקומה, לא גזרו מחמת כן איסור להוציאה מהקופה.

דין נוסף: אִם לֹא כִּסָּהוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, ואף שכיסוי זה אינו מוסיף הבל, הרי לאחר כניסת השבת אסור להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אמנם אם כִּסָּהוּ בערב שבת וְנִתְגַּלָּה בשבת, מוּתָּר לחזור ולְכַסּוֹתוֹ.

מְמַלֵּא אָדָם אֶת הַקִּיתוֹן מַיִם – רשאי אדם למלאות בשבת כלי במים קרים, בימות הקיץ, וְנוֹתֵן תַּחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת כדי שישארו צוננים, ולא יתחממו.