מסכת שבת, פרק ד, שיעור 96

גמרא

התבאר במשנה שעורות אינן מוקצה, הגמרא מבררת עתה באילו עורות מדובר. מספרת הגמרא: יָתִיב – ישב רַבִּי יוֹחָנָן בַּר עַרְמָאִי, וְרַבִּי יוֹחָנָן בַּר אֶלְעָזָר, וְיָתִיב רַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבָּא קַמַּיְיהוּ – והיה רבי חנינא בר אבא יושב לפניהם, וְיָתְבֵי וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ – וישבו והסתפקו בדין המבואר במשנתנו, שעורות אינן מוקצה, האם שְׁלָחִין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת תְּנָן – האם שנינו דין זה דווקא בעורות של אדם פרטי, שאינו מקפיד עליהם כל כך, ועשויים הם אף לשמש לצורך ישיבה, שזהו שימוש המותר בשבת, ומחמת כן אינם מוקצה, אֲבָל שלחין שֶׁל אוּמָּן, כֵּיוָן דְּקָפִיד עֲלַיְיהוּ – כיון שהם עומדים למכירה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם, אֵין מְטַלְטְלִין אותם. אוֹ דִּלְמָא בשלחין שֶׁל אוּמָּן תְּנָן במשנתנו שאינן מוקצה, כיון שאף האומן אינו מקפיד עליהם, וְכָל שֶׁכֵּן בעורות שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, שאינם מוקצה. וּסְלִיקָא כְּתַנָּאֵי – והסיקה הגמרא שמחלוקת תנאים היא, כפי ששנינו בברייתא, שדעת תנא קמא שעורות של אומן מוקצה הם, ורק עורות של בעל הבית אינם מוקצה, ואילו רבי יוסי סובר שאף עורות של אומן אינם מוקצה.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וּמִסְתַּבְּרָא – ומסתבר לומר דְּהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, דְּאָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין עורות של בעל הבית ובין עורות של אומן מְטַלְטְלִין אוֹתָן, והטעם שיש לפסוק כמותו, כיון דְּרַבִּי יוֹסִי שַׁלְּחָא הֲוָה (אביו) – רבי יוסי עצמו היה אומן העוסק בעיבוד עורות, וְנִתְבָּרֵר לוֹ על ידי זה שֶׁאֵין הָאוּמָּנִין מַקְפִּידִין עֲלֵיהֶן – על העורות, וכמבואר בגמרא שאמר בעצמו בשבת להביא עורות ולישב עליהם. וְכֵן פָּסַק רַב שְׁרִירָא גָּאוֹן מִשּׁוּם הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, שאף עורות של אומן אינם מוקצה.

שנינו במשנה, טומנים בְּגִיזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן.

אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שגיזי צמר אסורים בטלטול, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא יִיחֲדָן לְהַטְמָנָה, אלא הטמין בהם דרך מקרה. אֲבָל אִם יִיחֲדָן לְהַטְמָנָה, אינם מוקצה, ומְטַלְטְלִין אוֹתָן. אִיתְּמַר נַמִי הָכִי – נאמרה גם מימרא כדין זה, כִּי אָתָא רַבִּין – כשבא רבין מארץ ישראל לבבל, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹסִי בֶּן שָׁאוּל, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ שאסור לטלטל גיזי צמר, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא יִיחֲדָן לְהַטְמָנָה, אֲבָל יִיחֲדָן לְהַטְמָנָה, אינם מוקצה, ומְטַלְטְלִין אוֹתָן.

אגב הסוגיא הקודמת שדנה בגיזי צמר שיוחדו להטמנה, דנה עתה הגמרא בדברים נוספים שבדרך כלל הם מוקצים, ועל ידי יחודם לדברי היתר מותר לטלטלם ולהשתמש בהם בשבת: תָּנִי – שנה רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה ברייתא זו קַמֵּיהּ [-לפניו] דְרַב (יוחנן), חֲרָיוֹת – ענפים שֶׁל דֶּקֶל, שֶׁגְּדָרָן לְעֵצִים – שחתכן מהדקל כדי להשתמש בהם כעצים להסקה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִישִׁיבָה – וחזר בו ממחשבתו הראשונה, ורוצה עתה שישמשו לישיבה, צָרִיךְ לְקָשְׁרָן יחד מערב שבת, באופן המועיל להכשירם לישיבה, כדי להוכיח במעשה זה ששוב אינם עומדים להסקה אלא לישיבה, ואינם מוקצה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין צָרִיךְ לְקָשְׁרָן, אלא די במחשבתו שחשב להשתמש בהם לישיבה כדי לבטל מהם שם מוקצה. מוסיפה הגמרא ואומרת, הוּא תָּנֵי לָהּ – רבה בר בר חנה הוא ששנה ברייתא זו, וְהוּא אָמַר לָהּ – והוא עצמו פסק את ההלכה במחלוקת זו, ואמר, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שאין צורך מעשה כדי לבטל מהחריות שם מוקצה.