מסכת שבת, פרק ד, שיעור 97

מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בענין זה: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, כיצד ינהג אדם הרוצה לייחד את ענפי הדקל לישיבה, רַב אָמַר, קוֹשֵׁר – צריך לקושרם יחד באופן הראוי לישיבה, וכדעת תנא קמא בברייתא לעיל. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, חוֹשֵׁב – די בכך שיחשוב מערב שבת שישמשו הענפים לישיבה, ובכך בטל מעליהם שם מוקצה. וְרַב אַסִּי אָמַר, יוֹשֵׁב – די בכך שישב עליהם בערב שבת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָשַׁר, וְאף על פי שֶׁלֹּא חִישֵּׁב כלל לייחדם לישיבה, אלא כיון שישב עליהם פעם אחת הרי גילה דעתו שהם מיועדים לישיבה אינם נחשבים כמיוחדים לדבר האסור, ואינם מוקצה.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב אַסִּי, שאפילו אם רק ישב פעם אחת על אותם ענפים, די בכך כדי לבטל מהם שם מוקצה [וכל שכן אם קשרם יחד מערב שבת, או חשב עליהם לייחדם לישיבה (ר"ן)], ואף שבברייתא לעיל לא הובאה כלל שיטה כזו, דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא – שהרי שיטתו של רב אסי היא כשיטת תנא זה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, לגבי יציאה מרשות לרשות עם תחבושת שעל גבי פצע, יוֹצְאִין בשבת בְּפוֹקְרִין – בתחבושת העשויה מפשתן סרוק, וּבְצִיפָּה – ובתחבושת העשויה מצמר סרוק, ואין זה נחשב כ'משא' שאסור לצאת בו מרשות לרשות, אלא כ'בגד', שמותר לצאת בו מרשות לרשות. אך מוסיפה הברייתא ואומרת, אֵימָתַי – באיזה אופן מותר הדבר, בִּזְּמַן שכבר בערב שבת הכינן לצורך חבישה, על ידי שֶׁצְּבָעָן לתחבושות אלו בְּשֶׁמֶן, שאז ניכר שחובש את פצעו כדי שלא ישׂרטו הבגדים את הפצע, וּכְרָכָן בִּמְשִׁיחָה – והכין עם התחבושת חוט, כדי לקשור על ידו את התחבושת סביב הפצע, וכיון שבמעשים אלו שעשה בערב שבת ייחד את הפשתן או הצמר לשמש כתחבושת, אף אם חבש את פצעו בשבת עצמה, מותר לו לצאת כך מרשות לרשות. אֲבָל אם לֹא צְבָעָן בְּשֶׁמֶן, שאז אין ניכר שהם עשויים לחבישת מכה [שהרי הם עצמם ישׂרטו את מכתו], וְלֹא כְּרָכָן בִּמְשִׁיחָה, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. מוסיפה הברייתא, וְאמנם, אִם יָצָא בָּהֶן כשהם כרוכים על מכתו שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם – בערב שבת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צְבָעָן בַּשֶּׁמֶן, וְלֹא כְּרָכָן בִּמְשִׁיחָה, מוּתָּר לָצֵאת בָּהֶן בשבת, כיון שכבר השתמש בהם פעם אחת לצורך חבישה זו. הרי מוכח מברייתא זו כדברי רב אסי, שאף אם לא עשה מעשה באותן חריות של דקל ואף לא חשב עליהם, אם ישב עליהם פעם אחת, די בכך כדי שייחשבו כמיועדים לישיבה, ואינם מוקצה.

רַב אַשִׁי אָמַר, הָא נַמִּי סִיַּיעְתָּא – גם מכאן יש לסייע לדברי רב אסי, מִמַּתְנִיתִין – ממשנה זו, דִּתְנַן  – שכך שנינו בה, הַקַּשׁ שֶׁהיה מונח עַל הַמִּטָּה, ולא הונח שם לשם כך שישכבו עליו, אלא במקרה היה צבור שם, ועתה, בשבת עצמה, רוצה הוא להשתמש בו לשם שינה ולשטוח אותו כראוי על כל המיטה, שיהא נח לשינה, לֹא יְנַעְנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ, שהרי הוא מוקצה, לפי שסתם קש עומד לעשיית לבינים וכדומה, אֲבָל יְנַעְנְעוֹ בְּגוּפוֹ, כיון שזהו טלטול כלאחר יד, המותר. אבל אִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה – שהיה קש זה מיועד לאכילת בהמה [ומאכל בהמה אינו מוקצה], אוֹ שֶׁהָיָה מונח עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין, שזהו סימן לכך שכבר בערב שבת השתמשו בו לשינה פעם אחת, אינו מוקצה, ויְנַעְנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ, הרי אף ממשנה זו מוכח שהשתמשות בחפץ פעם אחת בערב שבת מועילה אף ללא מעשה בגוף החפץ או מחשבה לייחדו, והיינו כדברי רב אסי, המתיר להשתמש בשבת בחריות של דקל, לאחר שהשתמשו בהם לישיבה פעם אחת בערב שבת.

מימרא נוספת בענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, מַכְנִיס אָדָם לביתו מְלֹא קוּפָּתוֹ עָפָר – קופה מלאה עפר, ושופכה בביתו, וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צָרְכּוֹ – ומשתמש בו בשבת, ואינו מוקצה, מאחר שייחדו מערב שבת לשימושים אלו. מוסיפה הגמרא, דָּרַשׁ מַר זוּטְרָא בענין זה מִשְּׁמֵיהּ [-בשמו] דְּמַר זוּטְרָא רָבָא [-הגדול], וְהוּא – ובתנאי שֶׁיִּחֵד לוֹ, לאותו עפר, קֶרֶן זָוִית – פינה בביתו, ששם שפכו, אבל אם שפכו באמצע הבית, כיון שבתיהם לא היו מרוצפים, אלא היה חול פזור עליהם, הרי שחול זה בטל הוא לקרקעית הבית, ומוקצה הוא, ואסור להשתמש בו.