פרשת שלח
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו לט)
מצוות לא תעשה, שלא נתור אחרי מחשבת הלב וראית העיניים, שנאמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחדי עיניכם'. ענין לאו זה, שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות וכפירה, אבל אם יעלה על לב האדם לחשוב באותן דעות הרעות – יקצר מחשבתו בהם, ויחשוב בדרכי התורה האמיתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא נרדוף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה, וכדי בזיון וקצף.
שורש מצוה זו גלוי, כי בזה ישמר האדם מחטוא לה' יתברך כל ימיו, והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים – ילדיהן. ודע, מה שאמרו חז"ל 'עבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה', שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גיבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי סובאי היין לא תשבע נפשם לעולם ביין, אלא יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו כך תחזק עליהם תאותם, כן הדבר הזה כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי עשה האלקים את האדם ישר.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין את האדם לצאת מדרך דעות תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר, שהוא רודף אחר תאוות העולם, כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכוון בהם כלל לכוונה טובה, כלומר, שאינו עושה כן כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, אלא עושה כן רק כדי להשלים נפשו בתענוגים, הרי הוא עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו, במה שאמרנו. ואין לוקים על לאו זה, לפי שאין כאן דבר מסוים שנוכל להתרות בו את העובר עליו, כי האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל את האדם בזה בגבול מסוים.
