מסכת שבת, פרק ה, שיעור 110

שנינו במשנה, בכלל הדברים שאין הבהמה יוצאת בהם, 'וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ'. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדין זה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי אָמַר בשם רַב, בֵּין רצועה העשויה לְנוֹי ובֵּין רצועה העשויה לִשְׁמוֹר, אָסוּר להוציא בה את הבהמה. וְרַב חִיָיא בַּר אָבִין אָמַר, רצועה העשויה לְנוֹי, אָסוּר, אך רצועה העשויה לִשְׁמוֹר, מֻתָּר. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב, האומר שבין רצועה העשויה לנוי ובין העשויה לשמירה, אסור לצאת בה. והטעם לכך הוא כִּדְּכַּתְבִינָן לְעֵיל – כמו שכתבנו לעיל, דְּכָל נְטִירוּתָא יְתֵירְתָא מַשָּׂאוֹי הוּא – שכל שמירה יתירה, שאין הדרך בכך, הרי זה נחשב משאוי על הבהמה ואסור להוציאה כך, ורצועה זו שבין קרני הפרה אינה נחשבת שמירה רגילה אלא שמירה יתירה, ואסור להוציאה כך.

שנינו במשנה, פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים. מביאה הגמרא ברייתא בענין מעשה זה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, פרה זו, לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִחָה בָּהּ רבי אלעזר בן עזריה, ולא מנעה מלהוציא כך את פרתה, נִקְרֵאת במשנה עַל שְׁמוֹ, כאילו הוא אחראי לכך שיצאה פרה זו בשבת עם רצועה שבין קרניה.

מביאה הגמרא מימרא בענין זה של חובת מחאה: אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, רַב, וְרַבִּי חֲנִינָא, וְרַב חֲבִיבָא, וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַתְנוּ – היו שונים דבר זה. וקודם שתביא הגמרא את עיקר דבריהם, מעירה הגמרא ואומרת, בְּכֻלֵּי סֵדֶר מוֹעֵד – בכל המסכתות שבסדר 'מועד', כָּל כִּי הַאי זוּגָא – בכל מקום שמוזכרת קבוצת חכמים זו, שהזכרנו עתה, חִלּוּפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן – יש שמחליפים את שמו של רבי יוחנן, ומזכירים תחתיו את שמו של רבי יונתן. ממשיכה הגמרא בעיקר דבריהם: כָּל אדם שֶׁאֶפְשָׁר לו לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ על חטאיהם, וְאֵינוֹ מוֹחֶה, אף הוּא נִתְפַּשׂ ונענש עַל חטאי אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. ואם היה יכול למחות בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ, וְאֵינוֹ מוֹחֶה, הוּא נִתְפַּשׂ עַל חטאי אַנְשֵׁי עִירוֹ. ואם היה יכול למחות עַל כָּל הָעוֹלָם, וְאֵינוֹ מוֹחֶה, הוּא נִתְפַּשׂ עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ.

מבארת הגמרא כיצד יתכן שאדם אחד יוכל למחות באנשי כל העולם: אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכָּךְ – כיון שכך, הַנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָלוּתָא – אותם אנשים של ריש גלותא, שיש להם השפעה ויכולת להוכיח את ישראל שבכל מקום בעולם, מִתְפְּשֵׂי אַכּוּלֵי עַלְמָא – נתפסים ונענשים על חטאי כל אנשי העולם.

הדרן עלך פרק במה בהמה