שיעור 415, ספר תהילים, פרק פח, ה-ח

(ה) נֶ֭חְשַׁבְתִּי עִם־י֣וֹרְדֵי ב֑וֹר הָ֝יִ֗יתִי כְּגֶ֣בֶר אֵֽין־אֱיָֽל׃

(ו) בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים ׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּֽדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ׃

(ז) שַׁ֭תַּנִי בְּב֣וֹר תַּחְתִּיּ֑וֹת בְּ֝מַֽחֲשַׁכִּ֗ים בִּמְצֹלֽוֹת׃

(ח) עָ֭לַי סָֽמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכָל־מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה׃

(ה) ומתאר את עצמו עתה כחולה אנוש המתעלף בחולשתו, ומחמת כן סבורים הכל שהוא מת, ואין לו כח להניע אפילו אבר אחד כדי שישימו לב שהוא עדיין חי, עד אשר נֶחְשַׁבְתִּי בעיני הסובבים אותי עִם יוֹרְדֵי בוֹר, כי רוצים להורידני בעודי חי אל בור הקבר, אך באמת הָיִיתִי רק כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל – ללא כח, כי עוד יש בי חיות, אלא שאין לי כח לעשות דבר.

(ו) וכיון שבאים לקוברו בעודו חי וחולה, מוסיף ואומר, הלואי שהייתי בַּמֵּתִים ממש, שאז הייתי לכל הפחות חָפְשִׁי מהיסורים, וגם אם נגזר עלי להיות חלל, כי הנקבר בחייו בודאי ימות ויֵעשה חלל, הלואי והייתי כְּמוֹ חֲלָלִים שהם כבר שֹׁכְבֵי קֶבֶר, אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד, כי אינם בין החיים, וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ – הם כבר כאילו 'נגזרו' מידך, שאינך מייסרם עוד.

(ז) אבל אני איני כמותם, אלא אף על פי ששַׁתַּנִי (-שמת אותי) בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, בקבר, בְּמַחֲשַׁכִּים, בִּמְצֹלוֹת.

(ח) עדיין לא נגאלתי מהיסורים והצרות, אלא עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ, וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ – עוברים עלי כל משברי הים הקיימים במצולות, וכוונתו שגם לאחר שנקבר עודנו חי באמת, ומרגיש את צרות החיים ויסוריהם, סֶּלָה – סיום הענין.