577. רגילות (א)

צָרִיךְ הָאָדָם לֵידַע כִּי רַק הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת, אֲבָל כְּשֶׁמַּרְגִּיל עַצְמוֹ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי טוֹבִים, הַהֶרְגֵּל נַעֲשָׂה טֶבַע, וְאֵינוֹ קָשֶׁה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, עֹנֶג הוּא לוֹ, עַד שֶׁאִם פַּעַם אַחַת יֶאֱרַע לוֹ אֵיזֶה מַעֲשֵׂה וְעִכּוּב שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר טוֹב שֶׁהֻרְגַּל בּוֹ, אֲפִילוּ אִם יִהְיֶה זֶה רַק מִדַּת חֲסִידוּת, יִהְיֶה קָשֶׁה לוֹ הַדָּבָר, וְיִדְמֶה בְּעֵינָיו כְּאִילּוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא הָיָה יְהוּדִי, בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ חז"ל, אָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּכָל יוֹם, אִם יוֹם אֶחָד לֹא קָרָא – דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מֵעוֹלָם.