מסכת ברכות, פרק ב, משנה ד
משנה ד: הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה:
משנה ד: משנתנו מבארת שהתירו לפועלים לקרוא קריאת שמע גם במקום שאין להם ישוב דעת גמור: הָאוּמָּנִין – פועלים העושים מלאכתם במקום גבוה (והוא הדין לבעל הבית עצמו העושה מלאכתו שם), והגיע זמן קריאת שמע, קוֹרִין את שמע אפילו בְּרֹאשׁ הָאִילָן, אוֹ בְּרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ – על גבי שורת לְבֵנִים שהם עוסקים בבנייתה, אף שאין דעתם מיושבת עליהם לגמרי במקום זה, כיון שיכולים הם לכוין בפסוק ראשון של קריאת שמע, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּתְפִלָּה – אבל בתפילת שמונה עשרה אין הפועלים רשאים להשאר בראש האילן או הנדבך, כיון שהתפילה היא בקשת רחמים, ואינם יכולים לכוין בה בעודם עומדים שם, מחמת שהם פוחדים שיפלו, ועליהם לרדת למטה ולהתפלל שם.
