פרשת עקב
"ואותו תעבוד" (דברים י כ)
מצוות עשה לעבוד את השם יתברך, שנאמר 'ואותו תעבוד', וכתב הרמב"ם, אף על פי שמצוה זו – של 'עבודת ה" – היא מהמצוות הכוללות, כלומר, שכוללות כל התורה, כי עבודת הא-ל תכלול את כל המצוות, יש בזו כמו כן פרט, והוא שציונו ה' להתפלל אליו, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם', אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה.
משרשי המצוה, מה שהקדמתי כמה פעמים כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולתם וטוב לבבם וכושר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצוותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא – שיבקשו ממנו ברוך הוא, אשר בידו היכולת למלא כל חסרונם, כי הוא יענה מן השמים לכל אשר יקראוהו באמת. וציוה אותם שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם. ומלבד השגת חפצי לבנו, יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו, ובכך שנקבע כל מחשבותינו כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע צעקתינו אליו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והאמיננו במלכותו ויכולתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפץ.
ומענין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכוונת הלב הרבה בתפילה, ובפרט בברכה הראשונה של שמונה עשרה. וענין הכוונה הזו שהחמירו בה כל כך, כדי שיתן האדם אל לבו, שלפני השם הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום, בכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה ועבר עליו יום ולילה בלא תפילה כלל, ביטל מצוות עשה זו. ומי שצר לו ולא קרא אל השם להושיעו, ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאד, שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.
