(320) חלק שני, פרק יז, קדושים-בהר

פרשת קדושים, בהר

כְּתִיב "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ". הִנֵּה לָאו זֶה כּוֹלֵל רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע יַחַד, כִּדְאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי. רְכִילוּת נִקְרָא, אִם אֶחָד אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: פְּלוֹנִי דִּבֵּר עָלֶיךָ כָּךְ וְכָךְ, אוֹ עָשָׂה לְךָ כָּךְ וְכָךְ, וְלָשׁוֹן הָרָע נִקְרָא, אִם אֶחָד מְסַפֵּר לַחֲבֵרוֹ דְּבַר גְּנַאי עַל אֶחָד, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַגּוֹרְמִים לְהַזִּיק לוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ אוֹ לְהָצֵר לוֹ. וְלָאו זֶה כּוֹלֵל גַּם לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּבֵאוּרָם עַל פָּסוּק זֶה: לֹא תִהְיֶה כְּרוֹכֵל, שֶׁטּוֹעֵן מִזֶּה לָזֶה: וְיָדוּעַ, דְּלָאו זֶה הוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ כָּל הַמְפָרְשִׁים. דְּאִם הוּא שֶׁקֶר, הוּא בִּכְלַל מוֹצִיא שֵׁם רָע, וְחָמוּר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְּתַם לָשׁוֹן הָרָע, וְהִנֵּה סָמוּךְ לַמִּקְרָא הַזֶּה כָּתוּב: בְּ"צֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל זֶה: הֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. וְהוּא שַׁיָּךְ גַּם כֵּן לְעִנְיָנֵנוּ, דְּהַיְנוּ אַף שֶׁאַתָּה רוֹאֶה עָלָיו דִּבְרֵי גְּנַאי, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עָלָיו זְכוּת, שֶׁמָּא בִּשְׁגָגָה דִּבֵּר אוֹ עָשָׂה דָּבָר זֶה, אוֹ שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר לַעֲשׂוֹת אוֹ לְדַבֵּר, אוֹ שֶׁמָּא כְּבָר הִתְחָרֵט עַל הָעִנְיָן הַזֶּה, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְעַל כֵּן הִזְהִיר, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה רָכִיל עָלָיו לְסַפֵּר לַאֲנָשִׁים דִּבְרֵי הַגְּנַאי שֶׁיָּדַעְתָּ עָלָיו. וְכָל פְּרָטֵי דִּין לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְגֹדֶל שְׂכָרוֹ לְמִי שֶׁנִּזְהָר בָּזֶה וְהָעֹנֶשׁ לְהָעוֹבֵר מְבֹאָר בְּסֵפֶר "חָפֵץ חַיִּים" וּ"שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן" חֵלֶק א'.