יג) אחר שירד מהמזבח זה שתרם, רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצנורות ועולין לראש המזבח, וכל איברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו על ידי האש כל הלילה מחזירין אותם לצדדי המזבח. ואם אין הצדדין מחזיקין – אם אין מקום בצדדים לכל האברים והאימורים, סודרים אותם בכבש, כנגד הסובב. ואחר כך גורפין את הדשן במגריפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח שבאמצע המזבח, וגורפין אותה הערימה ב'פסכתר', והוא כלי גדול שמחזיק שיעור לתך, ואחר כך מורידין אותו למטה. וברגלים לא היו מורידין אותו, אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח, מפני שהוא נוי למזבח.
יד) כל מי שירצה מן הכהנים, ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציא חוץ לעיר למקום שפך הדשן. ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס – גורל, אלא כל הרוצה יכול לעשות זאת, ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן.
טו) ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו. וכשמוציאין אותו לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא חזירים גורפים אותו, ולא יפזרנו שם, שנאמר 'ושמו', ללמד שיניחנו בנחת. ואסור ליהנות בו.
