מסכת שקלים, פרק ד, משנה א

פרק ד, משנה א: הַתְּרוּמָה, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם, הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית, נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף הָרוֹצֶה) מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמְרוּ לוֹ, אַף אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר:

עד עתה התבארו אופני תרומת מחצית השקל, עתה מבארת המשנה מה היו עושים עם אותם מעות של מחצית השקל שנאספו בלשכה:

הַתְּרוּמָה – תרומת הלשכה, שהיו נוטלים ממעות מחצית השקל שלש פעמים בשנה, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, לוֹקְחִין (-קונים) בָּהּ קרבנות תְּמִידִין וּמוּסָפִין, וְנִסְכֵּיהֶם – ואת היין שמנסכים עם קרבנות אלו. וכן היו קונים בה את קרבן הָעֹמֶר הקרב למחרת יום טוב ראשון של פסח, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, הקרבים בחג השבועות, וְלֶחֶם הַפָּנִים הנאפה ונאכל בכל שבוע, וְכָל שאר קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר.

כיון שאת קרבן העומר ושתי הלחם חייבים להביא מתבואה חדשה שצמחה בארץ ישראל, ובשנת השמיטה אסור לזרוע, היו מביאים מנחות אלו מה'ספיחים', תבואה הגדלה מאליה על ידי נפילת גרגרים וכדומה, והיו ממנים בני אדם מיוחדים שישמרו על הספיחים עד זמן הבאתן, ויאמרו לאנשים הרוצים ליטלם שהם שמורים לצורך מנחות אלו. אומרת המשנה, אותם שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית, היו נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, כשאר הוצאות של קרבנות הציבור. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף הָרוֹצֶה) מִתְנַדֵּב ושׁוֹמֵר בחִנָּם על ספיחים אלו, ומביאם למקדש לצורך הקרבת המנחות, ואף שבשמירתו והבאתו זכה בהם אותו אדם, יכול הוא למסור זאת לציבור, ויהא זה קרבן ציבור. אָמְרוּ לוֹ, אַף אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁקרבנות אלו אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר, ואם יביאם אותו אדם, נמצא שהן כקרבן יחיד, וסוברים חכמים שאין קרבן יחיד יכול להשתנות ולהיות קרבן ציבור.