שיעור 471, ספר תהילים, פרק צח, ד-ו
(ד) הָרִ֣יעוּ לַֽ֭יהוָה כָּל־הָאָ֑רֶץ פִּצְח֖וּ וְרַנְּנ֣וּ וְזַמֵּֽרוּ׃
(ה) זַמְּר֣וּ לַֽיהוָ֣ה בְּכִנּ֑וֹר בְּ֝כִנּ֗וֹר וְק֣וֹל זִמְרָֽה׃
(ו) בַּ֭חֲצֹ֣צְרוֹת וְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר הָ֝רִ֗יעוּ לִפְנֵ֤י ׀ הַמֶּ֬לֶךְ יְהוָֽה׃
(ד) ובדומה למלך בשר ודם, שבשעה שהוא בא בְּקֶרֶב בני עמו הם מריעים תרועה לכבודו, כך עתה כאשר ישועת ה' תתגלה בניסים גלויים, הרי זה כאילו ה' מתגלה בין בני האדם, ולכן הָרִיעוּ לַייָ כָּל הָאָרֶץ, ואחר כך פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ, להלל ולשבח אותו על כלל מעשיו ותהילותיו.
(ה) ודבר זה יהיה תמיד, זַמְּרוּ לַייָ בְּכִנּוֹר, בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה, לספר שבחיו ומעשיו התמידיים.
(ו) וכאשר יספרו את תהילותיו, יתגלה בכבודו על עמו בניסים גלויים, ואז בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ, וכפי שהתבאר שהגילוי האלוהי בעשיית ניסים מתקבל בשופר וקול תרועה.
