מסכת שבת, פרק טו, שיעור 167

הגמרא מביאה מעשים מהאמוראים בענין מנעל שנקרע בשבת: רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה קָא אָזֵיל בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ – רבי ירמיה היה מהלך בשבת אחרי רבי אבהו רבו בְּכַרְמְלִית, אִיפְסִיקָא לֵיהּ רְצוּעָה דְּסַנְדָּלֵיהּ – נקרעה לו רצועת הסנדל, העוברת מעל הרגל, ומחזיקה את הסנדל. אָמַר לֵיהּ – אמר לו רבי אבהו, שְׁקוֹל גֶּמִי [לַח] דַּחֲזִי לְמֵיכְלָא דִּבְהֵמָה – טול חתיכת עשב הראויה למאכל בהמה, שמחמת כן אינו מוקצה, וּכְרוּךְ עִילוּיֵהּ – וקשור בו את הסנדל שלא יפול מרגלך, ותוכל ללכת כך בכרמלית. מעשה נוסף: אַבַּיֵּי הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – אביי היה עומד בשבת לפני רב יוסף רבו בְּחָצֵר, אִיפְסְקָא לֵיהּ רְצוּעָה דְּסַנְדָּלֵיהּ, אָמַר לֵיהּ – שאל אביי את רב יוסף, מָה אִיעֲבַד לֵיהּ – מה אעשה לסנדל זה, כלומר, איך יכול אני לטלטלו לתוך הבית. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף, שַׁבְקֵיהּ – עזוב אותו במקומו, עד לאחר השבת. שאל אותו אביי וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי יִרְמְיָה – במה שונה מעשה זה מהמעשה שהיה עם רבי ירמיה, שהורו לו שיקשור את הסנדל בגמי וילך עמו כך. השיב לו רב יוסף, הָתָם – שם, במעשה של רבי ירמיה, היה הדבר בכרמלית, דלָא מִינְטָר – שאין זה מקום המשתמר, וכיון שכך אין אדם רוצה להשאירו שם אלא ליטלו על ידי קשירת גמי וכדומה, וכיון שאינו מסיח דעתו מהסנדל, אינו נעשה מוקצה. אבל הָכָא – כאן, במעשה של אביי, היה הדבר בחצר, דמִינְטָר – שזהו מקום המשתמר, ולכן לא איכפת לאדם להשאירו שם, ומסיח דעתו ממנו, והרי הוא מוקצה.

שנינו במשנה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, קוֹשְׁרִין חבל לִפְנֵי בְּהֵמָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּצֵא. מבארת הגמרא את החידוש בדין זה, וְאַף עַל גַב דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי אִסּוּרֵי – ואף שקושר שני חבלים, זה למעלה מזה, מַהוּ דְּתֵימָא – יכול היית לומר שהדבר אסור, כיון שכדי להוציא את הבהמה די בהתרת החבל התחתון, ויוציאנה בדוחק מתחת לחבל העליון, ואם כן חַד מִנַּיְיהוּ בִּטּוּלֵי בַּטְלֵיהּ – את אחד החבלים, והיינו את העליון, הוא מבטל בדעתו, וסבור להשאירו כך לעולם, ונמצא שזהו קשר של קיימא, קָמַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רבי אליעזר בן יעקב שהדבר מותר, כיון שבדרך כלל מתיר את שני החבלים, כדי להוציאה ברווח. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

שנינו במשנה, קוֹשְׁרִין דְּלִי בפיסקיא אבל לא בחבל וְכו'. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַב, מֵבִיא אָדָם חֶבֶל שֶׁל גַּרְדִּי – חבל של אורג מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, וְקוֹשְׁרוֹ בצידו האחד בְּפָרָה וּבצידו השני בְאֵבוּס, כיון שחבל זה חשוב לאורג, ולא ישאירנו קשור אף לא בצידו האחד, אלא בודאי יטלנו משם. אבל חבל רגיל אסור לעשות כן, כיון שיתכן שיתיר רק את הקשר שבפרה או רק את הקשר שבאבוס, וישאיר את הקשר השני קיים, ונמצא שקשר בשבת קשר של קיימא.

וְאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, אִם כְּלִי קְיוּאִי הוּא [-כלים של אורג], מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת, וְאוֹקִימְנָא – והעמדנו בגמרא מימרא זו בְּחֶבֶל שֶׁל גַּרְדִּי – של אורג, דְּהַיְינוּ כְּלִי קְיוּאִי.

משנה

אגב האמור במשנה לעיל, שרשאית האשה לקשור מפתח חלוקה, מביאה המשנה דין נוסף בענין תיקון הבגדים בשבת: מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים [-הבגדים] אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, כדי לחזור וללובשם בשבת, ואין בזה חשש שנראה כמתקן [ובגמרא יבוארו תנאי ההיתר לקיפול הבגדים].

דין נוסף: וּמַצִּיעִין – מותר להציע אֶת הַמִּטוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְצורך יום השַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְצורך מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לפי שאסור להכין משבת לחול. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּטוֹת מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְצורך שַּׁבָּת, כאשר חל יום הכיפורים ביום שישי [כפי שהיה אפשרי שיארע כשהיו מקדשים על פי הראיה], וְחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כאשר חל יום הכפורים ביום ראשון, שהרי שבת חמורה מיום הכפורים, וְלֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּשַּׁבָּת, כיון שקדושת יום הכפורים פחותה משל שבת, והרי זה כהקרבת חלבי חול בשבת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא חלבים שֶׁל שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא חלבים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵיבִין בַּשַּׁבָּת, לפי ששוים הם.