מסכת שבת, פרק יז, שיעור 184

שנינו במשנה, אֶת הַכּוּשׁ וְאֶת הַכַּרְכָּר לתחוב בו וְכוּ'. הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, פַּגָּה – תאנה שלא הבשילה כל צרכה, שֶׁטְּמָנָהּ בְּתֶבֶן כדי שתבשיל, וַחֲרָרָה – עוגה שֶׁטְּמָנָהּ בְּגֶחָלִים, ורוצה להוציאם בשבת, אך התבן והגחלים מוקצים הם ואסורים בטלטול, אִם מְגוּלָּה מִקְצָתָהּ של התאנה או העוגה מִבְּעוֹד יוֹם, ויכול ליטלה בלא להזיז את התבן או את הגחלים, מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, אף על פי שאחר שיוציאנה נשמטים התבן או הגחלים ונופלים מאליהם לתוך הגומא, כיון שאין זה אפילו טלטול מן הצד. וְאִם לַאו, אָסוּר. אֶלְעָזָר בֶּן תַּדַּאי אוֹמֵר, אף אם אינה מגולה תּוֹחֲבִין בָּהֶן בְּכוּשׁ אוֹ בְּכַרְכָּר – מחטים מיוחדות שמשתמשים בהם לאריגה, וְהֵן נִנְעָרוֹת מֵאֲלֵיהֶן, ואף שבכך מטלטלים את התבן או את הגחלים כיון שאין זה אלא טלטול מן הצד. אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּאֶלְעָזָר בֶּן תַּדַּאי, שטלטול מן הצד מותר.

שנינו במשנה, מַחַט לִיטוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ. הַאי מַחַט – מחט זו, שהתירה המשנה לטלטל בשבת כדי ליטול בה קוץ, {היכי דמי} מדובר דווקא במַחַט שְׁלֵימָה, אֲבָל מַחַט שֶׁנִּטַּל עֻקְצָהּ – הצד החד שבה, אוֹ שניטל חוֹרָהּ – החלק הרחב שבו החור של החוט, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ בשבת, כִּדְרָבָא, שאמר שכיון שמחט שבורה שכזו אינה נחשבת 'כלי' לענין טומאה, אף אינה נחשבת 'כלי' לענין שבת, ואסורה בטלטול.

אַסוּבֵּי יַנוּקָא בְּשַׁבַּתָּא – לתקן את אבריו של תינוק שנולד, והתעוותו אבריו מחמת הלידה, רַב נַחְמָן אָסַר, וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁרִי – התיר. וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, במקום שנחלקו רב נחמן ורב ששת, הֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי – בדיני ממונות, וּכְּרַב שֵׁשֶׁת בְּאִיסוּרֵי, ואף כאן הלכה כרב ששת, שמותר ליישר את אברי התינוק.

משנה

המשנה ממשיכה בדיני מוקצה [ומביאה אגב כך דין השייך להלכות טומאה וטהרה]: קָנֶה שֶׁל זֵיתִים – קנה העשוי להפוך בו את הזיתים האסופים בבית הבד, אִם יֶשׁ קֶשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ – אם יש בראשו כמין 'פקק' שיש בקני סוף, ויש בו בית קיבול מראשו ועד הפקק ונאסף בו מעט שמן, ועל ידי זה רואים את מידת השמנוניות של הזיתים, מְקַבֵּל טוּמְאָה, כדין כלי עץ שיש לו בית קיבול. וְאִם לָאו, הרי הוא כ'פשוטי כלי עץ', שאין להם בית קיבול, ואֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם יש לו קשר ובין אם אין לו קשר, נִיטָל בַּשַּׁבָּת – מותר לטלטלו בשבת, שהרי הוא כלי שמלאכתו להיתר, שהפיכת הזיתים אינה מלאכה האסורה בשבת.

המשנה מבארת עתה שיש כלים שאסור לטלטלם אפילו לצורך שימוש של היתר, משום שאדם מקפיד על השימוש בהם, וזה הנקרא 'מוקצה מחמת חסרון כיס': רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים נִטָלִין בַּשַּׁבָּת לצורך שימוש של היתר בו ['לצורך גופו'] או לצורך פינוי מקומם לשימוש האדם ['לצורך מקומו'], חוּץ מִן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל – מסור גדול המיוחד לניסור קורות, וּמִן הַיָתֵד – להב שֶׁל מַחֲרֵשָׁה, שהם כלים שאדם מקפיד עליהם ומייחד להם מקום ואינו משתמש בהם שימושים אחרים, הרי הקצה אותם מערב שבת שלא להשתמש בהם שום שימוש, ואף לא של היתר, ולכן אסור להשתמש בהם או להזיזם ממקומם בשבת.

כָּל הַכֵּלִים של היתר, כגון קערות וכוסות וכדומה, נִיטָלִין בשבת בין לְצוֹרֶךְ האדם, כגון לשימוש בגופם או פינוי מקומם, וּבין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ האדם, אלא לצורך הכלי עצמו, כגון לטלטלו ממקום שהשמש זורחת לצל, כדי שלא יתקלקלו [אבל שלא לצורך כלל, אסור]. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵין נִיטָלִין אֶלָּא לְצוֹרֶךְ השימוש המיוחד לו בלבד, אבל אסור לטלטלו לצורך תשמיש אחר, וכגון סכין, מותר לטלטלו רק כדי לחתוך בו, ולא כדי להשעין עליו קערה וכדומה.