מסכת שבת, פרק יח, שיעור 192

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם – אין הקדוש ברוך הוא נוהג כדרך שבני אדם נוהגים, שהרי מִדַּת בָּשָׂר וָדָם היא שאֵין הַקָּטָן יָכוֹל לוֹמַר לְגָדוֹל הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאָבוֹא אֶצְלְךָ, וְאִלּוּ בְּהנהגתו של הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב (שם) 'וַיֹּאמֶר ה' [וגו'] אַל נָא תַּעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ', הרי שביקש אברהם אבינו מה' שימתין לו ולא יסלק שכינתו.

אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שִׁילָא, אָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שִׁשָּׁה דְּבָרִים הם, שכְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָם הרי הוא אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, ואֵלּוּ הֵן, הַכְנָסַת אוֹרְחִין, וּבִקּוּר חוֹלִים, וְעִיּוּן תְּפִלָּה – תפילה בכוונה, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַּלְמוּד תּוֹרָה, וְהַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת.

אגב האמור בסיום הברייתא הקודמת, מביאה הגמרא ברייתות נוספות בענין זה, של הדן את חבירו לכף זכות: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, דָּנִין אוֹתוֹ מן השמים לְכַף זְכוּת, וזו הנהגה של מידה כנגד מידה. מוסיפה הברייתא, וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיָּרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן [ויש אומרים שהיה זה רבי עקיבא, קודם שלמד תורה (ראה שאילתות דרב אחאי, שמות מב)], שֶׁהָיָה שָׂכִיר (שם) שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בַּדָּרוֹם [ויש אומרים שהיה זה רבי אליעזר בן הורקנוס (שם)], כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עֶרֶב הָרֶגֶל, אָמַר לוֹ השכיר לבעל הבית, תֵּן לִי שְׂכָרִי, וְאֵלֵךְ וַאֲפַרְנֵס אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי. אָמַר לוֹ בעל הבית, אֵין לִי מָעוֹת. אמר לו השכיר, תֵּן לִי בְּהֵמָה בשכרי, אָמַר לוֹ, אֵין לִי. תֵּן לִי קַרְקַע, אָמַר לוֹ אֵין לִי. תֵּן לִי פֵּרוֹת, אָמַר לוֹ אֵין לִי. תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת, אָמַר לוֹ אֵין לִי. הִפְשִׁיל השכיר טַלִּיתוֹ לְאַחוֹרָיו, וְהָלַךְ לוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ – בצער ודאבון נפש.

לְאַחַר הָרֶגֶל נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ, וְנָטַל עִמּו בנוסף לכך מַשּׂאוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִין, חמור אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל, וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה, וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ של השכיר. לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ יחד, נָתַן לוֹ בעל הבית את שְׂכָרוֹ (בידו), וְאָמַר לוֹ לשכירו, כְּשֶׁאָמַרְתָּ לִי תֵּן לִי שְׂכָרִי וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין לִי מָעוֹת, בְּמַה חֲשַׁדְתַּנִי. השיב לו השכיר, אָמַרְתִּי בליבי, שֶׁמָּא מָצָאתָ פְּרַקְמַטְיָא [-סחורה] בְּזוֹל, והיית זקוק לשם כך לכל מעותיך. וּכְשֶׁאָמַרְתָּ לִי תֵּן לִי בְּהֵמָה וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין לִי בְּהֵמָה, בְּמַה חֲשַׁדְתַּנִי. אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא מוּשְׂכָּרוֹת הֵן בְּיַד אֲחֵרִים, ואינך יכול ליטלם מהם באמצע ימי השכירות. וּכְשֶׁאָמַרְתָּ לִי תֵּן לִי קַרְקַע וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין לִי, בְּמַה חֲשַׁדְתַּנִי. אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא מוּחְכָרוֹת הֵן בְּיַד אֲחֵרִים [שכירות קרקע קרויה 'חכירה']. וּכְשֶׁאָמַרְתָּ לִי תֵּן לִי פֵּרוֹת וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין לִי, בְּמַה חֲשַׁדְתַּנִי. אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא אֵינָן מְעוּשָׂרוֹת. וּכְשֶׁאָמַרְתָּ לִי תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין לִי, בְּמַה חֲשַׁדְתַּנִי אָמַרְתִּי שֶׁמָּא הִקְדִּישָׁן לַשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ בעל הבית, הָעֲבוֹדָה – לשון שבועה, כדבריך האחרונים כָּךְ הָיָה, שֶׁהִקְדַּשְׁתִּי כָּל נְכָסַי לַשָּׁמַיִם בִּשְׁבִיל הוֹרְקְנוֹס בְּנִי, שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵירַי בַּדָּרוֹם הִתִּירוּ לִי אֶת נִדְרִי. וְאַתָּה, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתַּנִי לְכַף זְכוּת, כָּךְ יָדִין אוֹתְךָ הַמָּקוֹם לְכַף זְכוּת.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד [וכל מקום שנאמר 'חסיד אחד' הרי זה או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בר עילאי (גמרא, ב"ק קג:)], שֶׁפָּדָה משבי הגויים רִיבָה [-נערה] אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל, וּכְשֶׁבָּא לַמָּלוֹן הִשְׁכִּיבָהּ אֵצֶל מַרְגְּלוֹתָיו. לְמָחֳרָת, הִשְׁכִּים וְטָבַל, וּבָא וְשָׁנָה [-ולימד תורה] לְתַלְמִידָיו, וְאָמַר לָהֶם, כְּשֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ אֵצֶל מַרְגְּלוֹתַי, בְּמַה חֲשַׁדְתּוּנִי. השיבו לו תלמידיו, אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא תַּלְמִיד אֶחָד יֵשׁ בֵּינֵינוּ שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לְרַבִּי במעשיו, וחשד בו, ומחמת כן שמרה אצלו. המשיך ושאלם, וּכְשֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בְּמַה חֲשַׁדְתּוּנִי. השיבו לו, אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא מִטֹּרַח הַדֶּרֶךְ רָאָה רַבֵּינוּ קֶרִי. אָמַר לָהֶם, הָעֲבוֹדָה – לשון שבועה, כָּךְ הָיָה, וּכְשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת כָּךְ יָדִין הַמָּקוֹם אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, פַּעַם אַחַת הוּצְרַךְ דָּבָר לַחֲכָמִים אֵצֶל מַטְרוֹנִיתָא [-שרה נוכרית] אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי היו מְצוּיִין אֶצְלָהּ, אָמְרוּ, מִי יֵלֵךְ אֶצְלָהּ. אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, אֲנִי אֵלֵךְ אֶצְלָהּ. הָלַךְ אֶצְלָהּ, הוּא וְתַלְמִידָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּיתָהּ, חָלַץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְנִכְנַס, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרָיו. וּכְשֶׁיָּצָא, יָרַד וְטָבַל, וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו, וכך אָמַר לָהֶם, בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְּפִלִּין, בְּמַה חֲשַׁדְתּוּנִי. השיבו לו תלמידיו, אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא קָסָבַר רַבִּי אָסוּר לִיכָּנֵס בְּדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. המשיך ושאלם, וּכְשֶׁנָּעַלְתִּי הַדֶּלֶת בִּפְנֵיכֶם וְנִכְנַסְתִּי, בְּמַה חֲשַׁדְתּוּנִי. אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא דְּבַר מַלְכוּת בֵּינוֹ וּבֵינָהּ, ורצה שלא ישמעו אחרים את הדבר. וּכְשֶׁיָּצָאתִי וְיָרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי וְעָלִיתִי וְשָׁנִיתִי, בְּמַה חֲשַׁדְתּוּנִי. אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא נִיתְּזָה צִינּוֹרָא [-טיפת רוק] מִפִּיהָ של אותה נוכריה עַל בִּגְדּוֹ שֶׁל רַבִּי, וגזרו חכמים על הגויים שיהיו כטמאי זיבה, ואף רוקן מטמא במשא ובמגע, וכיון שנשא על בגדו את אותו רוק, נטמא, והוצרך לטבול. אָמַר לָהֶן, הָעֲבוֹדָה, כָּךְ הָיָה. וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת, כָּךְ יָדִין אֶתְכֶם הַמָּקוֹם לְכַף זְכוּת.

שנינו במשנה בכלל הדברים שאסור לפנותם מהאוצר בשבת, 'וְלֹא אֶת הַלּוּף וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מְטַלְטְלִין בשבת אֶת הֶחָצָב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לִצְבָיִים. וְכן מטלטלין אֶת הַחַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְיוֹנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן

בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מְטַלְטְלִין שִׁבְרֵי זְכוּכִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְנַעֲמִיּוֹת – בנות יענה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי נָתָן לרבן שמעון בן גמליאל, אֶלָּא מֵעַתָּה, לפי דבריך, אף חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת [-ענפי עצים] יְטַלְטְלוּ בשבת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל לְפִּילִין. מיישבת הגמרא, וְאילו רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לָךְ – ישיב לך, פִּילִין לֹא שְׁכִיחֵי – אינם מצויים בישוב, ולכן מאכל המשמש אותם נחשב מוקצה, ואילו נַעֲמִיּוֹת שְׁכִיחֵי – מצויות בישוב, ומאכל המתאים להם אינו מוקצה.