מסכת שבת, פרק יח, שיעור 195

שנינו במשנה, 'תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה דּוֹחִין אוֹתָהּ עד שתכנס'. מדייקת הגמרא, 'דּוֹחִין' אִין – מותר לדחותה, 'מְדַדִּין' לֹא – אך אסור לדדות אותה ולסייע לה בהילוכה, מסייעת לכך הגמרא ואומרת, תָּנִינָא לְהָא דְּתָּנוּ רַבָּנָן – הרי נמצא שיש ללמוד מדיוק זה של משנתנו את הדין ששנינו בברייתא, שכך שנינו בה, מְדַדִּין – מסייעים בהליכה לבְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הנמצאים בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא – אסור לדדות אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת, וטעם החילוק, כיון שכשמסייעים לתרנגולת להלך היא מגביהה עצמה מהארץ לגמרי, והרי האדם המוליכה מטלטל אותה ממש, אך שאר בהמה חיה ועוף מסתייעים באדם ומהלכים בעצמם, ואין זה נחשב טלטול.

ברייתא נוספת בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹקְרִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף ממקומם, להגביהם מהקרקע, כיון שזהו טלטול, אֲבָל דּוֹחִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ, וסיום זה של הברייתא עוסק אפילו בתרנגולת, שמותר לדחותה, אבל שאר בהמה חיה ועוף, אף שאסור לעוקרם, מותר גם לדדות אותם, וכמו שהתבאר.

שנינו במשנה 'מְדַדִּין עֲגָלִים וּסְיָיחִים וְהָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי וכו' בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר, אסור'. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, כדברי רבי יהודה, שההיתר לדדות את הקטן הוא רק בשעה שהוא נוטל רגל אחת ומניח את השניה, ונמצא שאין אמו מטלטלתו בידיה, דְקַיְימָא לָן – שמקובל בידינו כלל זה, כָּל הֵיכָא [-מקום] דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה במשנה לשון 'אֵימָתַי', אֵינוֹ בא לחלוק, אֶלָּא לְפָרֵשׁ את דִּבְרֵי חֲכָמִים שהובאו לפניו, ולכן יש לפסוק הלכה כפי שפירש רבי יהודה את דברי חכמים.

משנה

אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב – אסור למשוך את הולד מרחם הבהמה ביום טוב, משום שיש בכך טירחא יתירה, אֲבָל מְסַעֲדִין – אך מותר לתפוס את הולד שלא יפול לארץ, אמנם בשבת אף זה אסור. וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בְּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין עבורה את הַמְיַלֶּדֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, ואפילו מחוץ לתחום שבת, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת לכל צרכיה. וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַבּוּר, שאם לא יעשו כן זו סכנה לולד, אך אין חותכים אותו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף חוֹתְכִין.

מוסיפה המשנה, וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בְּשַּׁבָּת, ובפרק הבא יבוארו דינים השייכים להכנת צרכי מילה בשבת.

גמרא

התבאר במשנה שמותר 'לסעד' את הבהמה ביום טוב. מבארת הגמרא, כֵּיצַד מְסַעֲדִין, רַב יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹחֵז אֶת הַוָּלָד, שֶׁלֹּא יִפֹּל לָאָרֶץ. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְרַב יְהוּדָה, וכך שנינו, כֵּיצַד מְסַעֲדִין, אוֹחֵז אֶת הַוָּלָד שֶׁלֹּא יִפֹּל לְאֶרֶץ, וְנוֹפֵחַ בְּחוֹטְמוֹ, שהוא סתום ברירין מחמת הלידה, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הָרוּחַ ויוכל לנשום, וְנוֹתֵן את דַּד אמו לְתוֹךְ פִיו, כְּדֵי שֶׁיִּינַק.

מימרא נוספת בענין דומה: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, 'מְרַחֲמִין' – גורמים לבהמה לרחם ולאהוב את הולד שנולד לה, אם ריחקתו ממנה, והַיְנוּ עַל בְּהֵמָה טְהוֹרָה, בְּיוֹם טוֹב. ומבארת הגמרא, כֵּיצַד עוֹשֶׂה, אָמַר אַבַּיֵּי, מֵבִיא בּוּל – מלא אגרוף שֶׁל מֶלַח, וְנוֹתֵן לָה לבהמה לְתוֹךְ הָרֶחֶם, כְּדֵי שֶׁעל ידי זה תִּזְכֹּר צַעֲרָהּ של הלידה, וּתְרַחֵם עָלָיו. וּכמו כן מְזַּלְפִין מֵי שִׁילְיָא עַל גַּבֵּי וָולָד, כלומר, שורים את השליא במים ומטפטפים את אותם מים על הוולד, כְּדֵי שֶׁתָּרִיחַ אמו את רֵיחוֹ, שהוא ריח שלייתה, וּתְרַחֵם עָלָיו. אומרת הגמרא, וְדַוְקָא בבהמה טְהוֹרָה עושים כן, אֲבָל בבהמה טְמֵאָה לֹא, כיון דְּלָא מְרַחֲקָהּ – שאינה מרחיקה מעליה את הולד, וְאִי מְרַחֲקָהּ לֹא מְקָרְבָהּ – ואם ריחקה את הולד, לא תחזור ותקרבנו על ידי מעשים אלו.

שנינו במשנה, וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בשבת. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אִם הָיְתָה היולדת צְרִיכָה לְנֵר, חֲבֶרְתָּהּ מַדְלֶקֶת לָהּ אֶת הַנֵּר. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן, חֲבֶרְתָּהּ מְבִיאָה לָהּ שֶׁמֶן בַּיָּד, שאין זו דרך הוצאה, ואין בדבר איסור תורה. וְאִם אֵין סִפֵּק בַּיָּד – אם אין היד מספיקה להבאת כמות השמן שהיולדת זקוקה לה, מְבִיאָה לָהּ בִּשְׂעָרָהּ, שמספיגה את שערה בשמן, וכך מעבירה אותו דרך רשות הרבים, שאף זו דרך שינוי. וְאִם אֵין סִפֵּק אף בִּשְׂעָרָהּ, מְבִיאָה לָהּ בִּכְלִי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, כיון שזהו פיקוח נפש, הדוחה שבת, אלא שלכתחילה ראוי לעשות זאת דרך שינוי.