מסכת שבת, פרק יט, שיעור 200

עוד שנינו במשנה, אֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק וכו'. אָמַר אַבַּיֵּי. אָמְרָה לִּי (אמי) [אֵם] – אומנתי, שגידלה אותי כאם, הַאי חָלוּק דְּיָנוֹקָא – אותו בגד שחובשים בו את מקום המילה, לֵיפְכֵיהּ לְסִיטְרֵיהּ אַבָּרַאִי – יש להפוך את שפתו, שבה החוטים חתוכים, לצד החיצוני של החבישה, שאם לא יעשה כן, דִּילְמָא מִידַבֵּק גִּירְדָּא מִינֵיהּ – יש לחשוש שאותם חוטים שבקצה החלוק יידבקו בפצע, וכשיבא להסיר את החבישה יימשכו החוטים הדבוקים בפצע, ויקרע בשר ראש הגיד, וְאָתֵי לִידֵי כְּרוּת שָׁפְכָה – וייעשה התינוק כרות שפכה, שאינו יכול להוליד, ואסור לישא בת ישראל.

אגב המימרא האחרונה מביאה הגמרא ברייתא העוסקת בענין סכנה נוספת שיש להישמר ממנה בעשיית ברית מילה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי נָתָן, פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם, וּבָאָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ הרִאשׁוֹן, וּמֵת. ומלה את בנה השֵׁנִי, וּמֵת. ועתה נולד בנה השְׁלִישִׁי, הֱבִיאֲתוֹ לְפָנַי, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא אָדֹם, לפי שהיה כל דמו מצוי בין העור לבשר, ולא נבלע עדיין בבשרו, ואם מלים אותו יוצא כל דמו (וְהֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית), אָמַרְתִּי לָהּ, בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ – אל תמולי אותו עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ, עשתה כדברי והִמְתִּינָה לוֹ עד שנבלע דמו בבשרו, וּמָלוּ אוֹתוֹ, וְחַיָּה – ונשאר חי, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ 'נָתָן הַבַּבְלִי' עַל שְׁמִי. ממשיך רבי נתן ואומר, וְשׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְּדִינַת קַפּוּטְקִיָּא, וּבָאָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת, שֵׁנִי וּמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאֲתוֹ לְפָנַי. וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יָרֹק, לפי שעדיין לא נוצר בו די דם, וְהֵצַצְתִּי בּוֹ, וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית, ויש בכך שני חסרונות, שאף אם ימולו אותו לא יצא דם, ויש מצוה שיצא דם בברית. ועוד, שסכנה יש במילתו, אָמַרְתִּי לָהּ, בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּמוֹ, הִמְתִּינָה לוֹ עד שנוצר בו די דם, וּמָלָה אוֹתוֹ, וְחַיָּה. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ 'נָתָן הַבַּבְלִי' עַל שְׁמִי.

משנה

משנתנו ממשיכה בהלכות מילה בשבת: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן, הנימול, במים חמים, בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה כדי לחזקו, וּבֵין לְאַחַר הַמִּילָה, כדי לרפאותו, וְכיצד עושים זאת, אין רוחצים אותו בכלי, אלא מְזַלְּפִין עָלָיו את המים, ועושים כן דוקא בַּיָּד, אֲבָל לֹא בִּכְלִי. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חולק ואוֹמֵר, מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן כדרכו קודם המילה ואחר המילה, ולא רק ביום הראשון הותר הדבר, אלא אף בַּיום השְּׁלִישִׁי למילתו, גם באופן שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, כיון שביום זה התינוק חלש ביותר, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מילתם של אנשי העיר שכם 'וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים'.

סָפֵק – תינוק שאין ידוע אם הוא בֶּן שִׁבְעָה – נולד לשבעה חודשים, ובריא הוא, סָפֵק בֶּן שְׁמוֹנָה חודשים הוא [ובזמנם מי שהיה נולד לשמונה חודשים לא היה חי, ואסור למולו בשבת], וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – תינוק שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת כדי למולו, כיון שדין זה שמילה דוחה את השבת נלמד מכך שנאמר 'וביום השמיני ימול את בשר ערלתו', ומלשון 'ערלתו' יש לדרוש שרק ודאי ערלה דוחה את השבת, ולא כשיש ספק בדבר. וכן יש לדרוש שרק מי שכולו ערל, מילתו דוחה את השבת, ואילו אנדרוגינוס אין כולו ערל, שהרי חציו נקבה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בָּאַנְדְּרוֹגִינוֹס, למולו בשבת, כיון שנאמר 'המול לכם כל זכר' , ומלשון 'כל זכר' יש לרבות אף את האנדרוגינוס.

גמרא

שנינו במשנה שנחלקו תנא קמא ורבי אלעזר בן עזריה האם רוחצים את התינוק כדרכו או רק מזלפים עליו מים, והאם הותר הדבר רק ביום המילה, או אף ביום השלישי. הגמרא מבררת עתה את ההלכה בנידון זה: כִּי אָתָא – כשבא רַבִּין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי אַבָּהוּ, שאָמַר בשם רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרֵי לַהּ – ויש אומרים שאָמַר כן רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שמותר לרחוץ את התינוק ביום השלישי למילתו, בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ [-שחוממו] בְּשַׁבָּת, ובֵין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מִבְּעוֹד יוֹם – מערב שבת, והיתר זה הוא בֵּין לענין הַרְחָצַת מקום המִילָה, ובֵין הַרְחָצַת כָּל גּוּפוֹ, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ אם לא ירחצוהו.

וְאָמְרֵי רַבְּוָואתָא – ואמרו רבותינו, שֶׁהֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כמבואר בגמרא, וְכָל שֶׁכֵּן שהלכה כמותו בַּיום הרִאשׁוֹן, שֶׁמַּרְחִיצִין אוֹתוֹ כְּדַרְכּוֹ, ולא רק מזלפים, בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה בֵּין לְאַחַר הַמִּילָה, בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. [הראשונים נחלקו בדינו של היום השני, האם גם בו מותר לרוחצו כדרכו ולחמם לו מים, או שרק ביום הראשון והשלישי קיימת סכנה זו, אך לא ביום השני. (ר"ן)].