ספר זמנים: הלכות תעניות, פרק ד, ג-ד
ג) ואחר שגומר חכם או זקן זה לומר דברי כיבושין, עומדין בתפלה, ומעמידין שליח צבור הראוי להתפלל בתעניות אלו, ואם היה אותו שאומר דברי הכיבושין ראוי להתפלל לפני התיבה, מתפלל. ואם לאו, מורידין אחר:
ד) ואי זה הוא הראוי להתפלל בתעניות אלו, איש שהוא רגיל בתפלה, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, כדי שלא יטעה בתפילתו, ומטופל בילדים קטנים ואין לו ממון, שמתוך כך הוא מתפלל בלב שלם, ויש לו יגיעה בשדה, ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו הנלוים עליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות, ולא יצא עליו שם רע בילדותו, שפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב. ואם היה זקן עם כל המדות האלו, הרי זה מפואר. ואם אינו זקן, הואיל ויש בו כל המדות האלו, יתפלל:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
