מסכת שבת, פרק כ, שיעור 214

שנינו במשנה, וְעוֹשִׂין יֵינְמָלִין. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, עוֹשִׂין יֵינְמָלִין בְּשַׁבָּת, וְאֵין עוֹשִׂין אַלוּנְטִית. אֵיזוֹ הִיא 'יֵינְמָלִין' וְאֵיזוֹ הִיא 'אַלוּנְטִית', יֵינְמָלִין היינו יַיִן וּדְבַשׁ וּפִּלְפְּלִין, וכיון שדרך שתיית בריאים היא זו, מותר להכינה בשבת. אַלוּנְטִית היינו יַיִן יָשָׁן וּמַיִם צְלוּלִין וְשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן, דְּעָבְדִי לֵיהּ לְבֵי מַסוּתָא – שעושים לצורך רפואת חולים, וכיון שדרך רפואה היא זו, אסור לעשות כן בשבת.

משנה

אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בַּפּוֹשְׁרִין – שורש עשב ששמו 'חילתית', אסור לשרותו בשבת במים פושרים, משום שדרך לשתותו כך לרפואה [ואסרו חכמים להשתמש בדברי רפואה בשבת מחשש לשחיקת סממנים, האסורה משום 'טוחן'], אֲבָל נוֹתְנִין את החילתית בְּתוֹךְ הַחֹמֶץ, כיון שבאופן כזה זהו מאכל בריאים.

וְאֵין שׁוֹרִין במים אֶת הַכַּרְשִׁינִין – מין עשב שהוא מאכל לבהמה, אסור להציפו במים כדי שתעלה הפסולת למעלה או כדי שיירד העפר למטה, משום איסור בורר, וְאֵין שָׁפִין – וכן אסור לשפשף אוֹתָן ביד כדי להסיר את קליפתם, משום איסור בורר, אֲבָל נוֹתֵן הוּא את הכרשינים לְתוֹךְ הַכְּבָרָה [-מסננת גסה] אוֹ לְתוֹךְ הַכַּלְכָּלָה – סל בעל נקבים גדולים, אף שמתוך כך יתכן שתיפול הפסולת דרך הנקבים.

אֵין כּוֹבְרִין [-מסננים] אֶת הַתֶּבֶן מהמוץ שבו בַּכְּבָרָה, וְלֹא יַנִיחֶנָה – את הכברה עם התבן בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּרֵד הַמּוֹץ, שאינו ראוי למאכל בהמה, וישאר התבן לבדו, משום שבכל אלו עושה מעשה של ברירה. אֲבָל נוֹטֵל הוּא את התבן בַכְּבָרָה, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס, ואף שמתוך כך יסתנן ממנו המוץ, מותר, כיון שעיקר כוונתו להעביר את התבן ממקומו אל האבוס, וברירת המוץ זהו 'דבר שאינו מתכוין', וסוברת משנתנו כרבי שמעון, המתיר דבר שאינו מתכוין.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין שורין את החילתית בפושרין', הגמרא מבארת עתה אם מותר לשרותו בצונן: בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי יַנַּאי – שאל רבי יוחנן את רבי ינאי, מַהוּ לִשְׁרוֹת הַחִלְתִּית בְּצוֹנֵן בשבת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי ינאי, אָסוּר. שאלו רבי יוחנן, וְהָא אֲנַן תְּנַן – והרי שנינו במשנתנו 'אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בְּפוֹשְׁרִין', ויש לדייק, הָא – אבל בְּצוֹנֵן, מֻתָּר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי ינאי, מַתְנִיתִין יְחִידָאָה הִיא – משנתנו דעת יחיד היא, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, בְּצוֹנֵן מֻתָּר, בְּחַמִּין אָסוּר. הרי שמשנתנו סוברת כרבי יוסי, שיחיד הוא, ואילו חכמים שבברייתא חולקים עליו וסוברים שאסור לשרות חילתית אף בצונן. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יַנַּאי, דְּאָמַר בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן אָסוּר.

לאחר שהתבאר דין שריית החילתית בשבת, מבררת הגמרא האם מותר לשתות את אותם מים בשבת: וְאִי שָׁרָה חילתית במים מֵאֶתְּמוֹל – מערב שבת, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, כיון שאין ניכר שעושה כן לשם רפואה, שאף בריאים שותים מים אלו. וְאִי שָׁתָה יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת, וּבְשַׁבָּת לֹא הָיָה לוֹ שָׁרוּי, וְהָיָה חוֹשֵׁשׁ שֶׁאִם לֹא יִשְׁתֶּה שֶׁמָּא יִסְתַּכֵּן, כיון שסכנה היא להפסיק לאחר שתיית מים אלו יומיים, מֻתָּר לִשְׁרוֹת בְּצוֹנֵן, כדי לשנות מדרך העשייה בחול, ששורים בפושרים או חמים [ומחמת כן התיר רבי יוסי לשרות בצונן] (חדושי הר"ן), וּמַנִּיחַ בַּחַמָּה לחמם את המים, ועושה כן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּן, וכְּמַעֲשֵׂה דְּרַבִּי חִיָיא בַּר אַבִין המובא בגמרא, שהורו לו לנהוג כן על פי דברי רב.

הגמרא מביאה עתה הלכה בענין תיקון הבגד בשבת לאחר כיבוסו: מִסְתַּמֵּךְ וְאָזֵיל רַבִּי חִיָיא בַּר יוֹסֵף אַכִּתְּפֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק בַּר אַחְתֵּיהּ – רבי חייא בר יוסף היה הולך ונשען על כתפו של רב נחמן בר יצחק, שהיה בן אחותו, ואָמַר לֵיהּ, כִּי מַטִינָן לְבֵי רַב חִסְדָּא עַיְילָן – כשנגיע לביתו של רב חסדא, הכניסני לשם. כִּי מְּטָא עַיְּילֵיהּ – כשהגיעו לשם, הכניסו לבית רב חסדא [ורב נחמן בר יצחק נשאר מחוץ לבית], בְּעָא מִינֵּיהּ – שאל רבי חייא בר יוסף את רב חסדא, מַהוּ לְכַסְכּוּסֵי כְּתּוּנְתָּא בְּשַׁבַּתָּא – האם מותר לשפשף בידים חלוק של פשתן לאחר כיבוסו, וצדדי הספק, לְרַכּוּכָא קָא מְכַוֵין – האם כוונת העושה כן היא לרכך את הבגד, שהתקשה בשעת הכיבוס, וְשָׁרִי – והדבר מותר, אוֹ דִּילְמָא – או שמא לְאוֹלוּדֵי חִיוָּרָא קָא מְכַוֵין – כוונתו להוסיף על ליבונו של הבגד, שיבהיק יותר, וְאָסִיר – והדבר אסור, משום שדומה הדבר למלאכת מלבן. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חסדא, לְרַכּוּכָא קָא מְכַוֵין, וְשַׁפִּיר דָּמִי – והדבר מותר.

כִּי נָפַק אָתָא – כאשר יצא ובא רבי חייא בר יוסף, אָמַר לֵיהּ – שאלו רב נחמן בר יצחק שהיה בחוץ, מַאי בָּעֵי מַר מִינֵּיהּ – מה השאלה ששאלת את רב חסדא. אָמַר לֵיהּ, בָּעֵי מִינֵּיהּ מַהוּ לְכַּסְכּוּסֵי כְּתּוּנְתָּא בְּשַׁבַּתָּא – שאלתיו האם מותר לשפשף את הבגד לאחר הכביסה, וְאָמַר לִי שַׁפִּיר דָּמִי – והשיב לי שהדבר מותר.