מסכת שבת, פרק כב, שיעור 222

הגמרא מבארת עתה שיש פירות שמותר לסוחטן בידים בשבת: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, סוֹחֲטִין – מותר לסחוט בשבת בִּפְגָעִין וּבְפָרִישִׁין וּבְעוּזְרַדִין, שהם מיני פירות שאין דרך לסוחטם כלל, וכיון שאין דרך סחיטה בכך, הדבר מותר. אֲבָל לֹא סוחטים בְּרִמּוֹנִים, מִפְּנֵי שֶׁבֵּית מְנַשְׁיָא בֶּן מְנַחֵם סוֹחֲטִין בְּרִמּוֹנִים בְּחוֹל וְעוֹשִׂין מֵהֶן יַיִן, וְנִמְצְאוּ הָרִמּוֹנִים בְּנֵי סְחִיטָה, הִלְכָּךְ [-ולכן] אָסוּר לְסוֹחֲטָן בְּשַׁבָּת.

אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּשֶׁל בֵּית מְנַשְׁיָא בֶּן מְנַחֵם, כלומר, הלכה כברייתא זו, כיון שאותם בני אדם של בית מנשיא היו עושים כן בחול, והרי זו ראיה שכן היא דרך בני אדם.

פוסק הרי"ף את ההלכות בענינים אלו: נִמְצָא עַכְשָׁו הַכְּלָל הָרָאוּי מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, שֶׁזֵּיתִים וַעֲנָבִים, אֵין סוֹחֲטִין אוֹתָן בְּשַׁבָּת, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִין בֵּין אם היו עומדים לַאֲכִילָה ובֵין אם היו עומדים לְמַשְׁקִין, לְדִבְרֵי הַכֹּל. וְהַתּוּתִים וְהָרִמּוֹנִים, שיש בני אדם שמשתמשים בהם למשקה, אָסוּר לְסוֹחֲטָן בְּשַׁבָּת בידים לְדִבְרֵי הַכֹּל, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אִם היו פירות אלו כנוסים לָאוֹכְלִים, הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר, כיון שלא חוששין שיבא לסוחטם. וְאִם היו הפירות כנוסים לְמַשְׁקִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר, מחשש שיבא לסוחטם בידים, והיינו כְּרַבִּי יְהוּדָה. וּשְׁאָר פֵּירוֹת, שאין דרך לסוחטם כלל, כְּגוֹן פְגָעִין וּפָרִישִׁין וְעוּזְרַדִין, סוֹחֲטִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת לְדִבְרֵי הַכֹּל.

הרי"ף מאריך עתה מעט כדי להוכיח את דבריו: וְאִי אִיכָּא מַאן דִּסְלִיק אַדַּעְתֵּיהּ – ואם יש מי שיעלה בדעתו דְּרִמוֹנִים בַּהֲדֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים הָווּ – שדין הרימונים הוא כדין זיתים וענבים, והטעם שניתן לסבור כן הוא דְּהָא – שהרי אָמַר רַב נַחְמָן דַּהֲלָכָה כְּשֶׁל בֵּית מְנַשְׁיָא בֶּן מְנַחֵם, והם היו סוחטים תותים ורימונים, וניתן לסבור שהכוונה שמחמת כן דין הרימונים שוה לגמרי לדין הזיתים והענבים. דוחה הרי"ף, אין הדבר כן, אלא הַהִיא – דין זה לְעִנְיָן סְחִיטָה לְכַתְּחִלָּה אִיתְּאַמַר – נאמר, דְּאֵין סוֹחֲטִין אוֹתָן בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם יָצְאוּ המשקים מֵעַצְמָן, וְהֵן עומדים לָאוֹכְלִין, מֻתָּרִין לְכַתְּחִלָּה, כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְהָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא – וכך גם מסתבר לומר, דְּקָתָנִי – שהרי כך שנינו בברייתא, סוֹחֲטִין בִּפְגָעִין וּבְפָרִישִׁין וּבְעוֹזַרְדִין, אֲבָל לֹא בְּרִמּוֹנִים, אַלְּמָא אַסְחִיטָה קָאֵי – מוכח שלגבי סחיטה בידים ממש נאמר דין זה, שאסור לסחוט רימונים, אבל אם זב מהם משקה בשבת, מותר. וְעוֹד ראיה, מִדְיָהִיב טַעֲמָא – מכך שנתנה הגמרא טעם לכך שאנו פוסקים כברייתא זו, האוסרת ברימונים, כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר, תְּרָדִין שֶׁסְּחָטָן וּנְתָנָן בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה, פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה, וְלכאורה קשה, אַמַּאי – מדוע מי תרדין פוסלים את המקוה, וְהָא לַאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ – והרי אינם עומדים כלל לסחיטה, ואין להם שם 'משקה', אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – ואלא מה תתרץ, כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבִינְהוּ הָווּ לְהוּ מַשְׁקֶה – שכיון שהאדם שסחטם החשיבם למשקה, יש להם שם 'משקה', הָכָא נַמִי – אף כאן יש לומר כן, דכֵּיוָן דְּאַחְשְׁבִינְהוּ – כיון שהחשיב את המשקה של הרימונים, הָווּ לְהוּ – יש להם שם 'מַשְׁקֶה', עד כאן דברי הגמרא, ומסיים הרי"ף את ראייתו, שְׁמַע מִינָהּ – ומוכח מכאן, דְּאַסְחִיטָה קָאֵי – שלענין סחיטה נאמר דין זה, דְּלֹא מָצִית לְמֵימַר דְּאַחְשְׁבִינְהוּ אֶלָּא הֵיכָא דְּסָחֲטָן – שהרי לא ניתן לומר שהאדם 'החשיב' את מי הרימונים אלא באופן שסחטם בידים, ולא כשזבו מעצמם, ואם כן מה שפסקה הגמרא כמו הברייתא האוסרת ברימונים, היינו שאוסרת לסוחטם בידים, אבל אם זב משקה מהרימונים בשבת, והיו רימונים אלו כנוסים לצורך אכילה, מותר לשתותו.

הגמרא מבארת עתה שיש אופנים בהם מותרת אפילו סחיטה בידים ממש: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, הַקְּדֵרָה יֵשׁ בָּהּ אֹכֶל, הִלְכָּךְ הֲוָה לֵיהּ – ולכן מיץ הענבים הנסחט לתוך הקדירה הרי זה מַשְׁקֶה הַבָּא לְאוֹכֶל, וּכְאוֹכֶל דָּמִי – והרי דינו כאוכל, ולא כמשקה. וְאילו הַקְעָרָה אֵין בָּהּ אוֹכֶל, וּלְפִיכָךְ הֲוָה לֵיהּ מַשְׁקֶה – ולכן מיץ הענבים הנסחט דינו כמשקה, וְאָסוּר.

הרי"ף כאן האריך בהבאת דברי הגאונים, האם נידון זה הוא בשבת או ביום טוב, והכרעת הרי"ף שנידון זה הוא אפילו בשבת.