מסכת שבת, פרק כב, שיעור 223

גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק אַף עַל פִּי (כתובות ס.), תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי מָרִינוֹס אוֹמֵר, גּוֹנֵחַ – אדם שגונח מחמת מחלה בליבו, ורפואתו לשתות חלב עז, יוֹנֵק חָלָב עז בְּשַׁבָּת. מַאי טַעֲמָא – ומה טעם הדין, והרי יש בחליבה משום איסור 'דש', שמפרק את החלב מהבהמה, כיון שמְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד הוּא, שהרי אינו חולב בידים אלא בפיו, וּבִמְקוֹם צַעַר לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן – לא גזרו חכמים איסור דישה כלאחר יד במקום שהאדם חולה ומצטער. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי מָרִינוֹס.

הגמרא מביאה דין נוסף שהתירו בו חכמים מלאכה כלאחר יד: תַּנְיָא בברייתא, נַחוּם אִישׁ גַלְיָא אוֹמֵר, צִנּוֹר – מרזב של מים המקלח מי גשמים מהגג לחצר, שֶׁעָלוּ בּוֹ קַשְׁקַשִׁין – חתיכות קש ועשבים, הסותמים את מקום מעבר המים, ומחמת כן המים נשארים בגג ודולפים לבית, מְמַעֲכָן בְּרַגְלוֹ בְּצִנְעָא בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ משום תיקון, שאסרו חכמים, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, מְתַקֵּן כִּלְאַחַר יָד הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא – במקום הפסד לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן איסור [ואף שכלל הוא בידינו ש'כל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ומדוע כאן התירו למעכם 'בצינעא', היינו כיון שכלל זה אמור רק במקום שאם היה אדם רואהו היה סבור שעבר על איסור תורה, אבל כאן גם אם יראהו אדם לא יסבור אלא שעבר על איסור דרבנן (תוספות ור"ן)]. פוסקת הגמרא: אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּנַחוּם אִישׁ גַלְיָא.

הרי"ף מבאר עתה את הדינים הללו: וְאִי קַּשְׁיָא לָךְ הַהוּא דְּגַרְסִינָן – ואם יקשה לך ממה שלמדנו במסכת יבמות בְּפֶרֶק חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַחַת (קיד.), אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, נוֹהֲגִין הָיִינוּ שֶׁיוֹנְקִין חלב מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, וְאַמְרִינָן – ואמרה הגמרא שם, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן אמר אבא שאול את דבריו, אִי דְּאִיכָּא סַכָּנָה – אם באופן שזהו חולה שיש בו סכנה, אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת נַמִי שָׁרִי – גם בשבת מותר לינק, שהרי זהו פיקוח נפש. וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה – ואם באופן שאין בכך סכנה, אֲפִילוּ בְּיוֹם טוֹב נַמִי אָסוּר – גם ביום טוב הדבר אסור. וּמְפָרְקִינָן – ותירצה הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרך אבא שאול לומר דין זה אלא ביום טוב, ובאופן דְּאין סכנה, אך אִיכָּא צַעֲרָא – יש צער לאדם, וְקָסָבַר – וסובר אבא שאול, שהיניקה בשבת מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד הוּא, ולכן, בשַׁבָּת דְּאִסּוּר סְקִילָה הוּא – שאם היה חולב בידים היה עובר על איסור דאורייתא של דש, וחייב סקילה, גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן איסור אפילו כשעושה כן כלאחר יד, ואף שיש צער. אבל ביוֹם טוֹב, דְּאף אם היה חולב בידים אֵינוֹ עובר אֶלָּא בְּלָאו, במקום שעושה זאת כלאחר יד, ומחמת צער, לָא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן איסור. ומסיים הרי"ף את הקושיא, דְּשַׁמְעַת מִינָהּ – והרי יש לשמוע מסוגיא זו, דְּגוֹנֵחַ, אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ צַעֲרָא – אף שיש לו צער, אָסוּר לֵיהּ לִינֹק מִבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, ולא התיר זאת אבא שאול אלא ביום טוב, ושלא כמבואר בסוגייתנו, שהתירו לגונח לינוק בשבת.

ומתרץ הרי"ף, הַהִיא לָא קַשְׁיָא מִידִי – מהסוגיא שם אין קושיא כלל, דְּהַהוּא מֵימְרָא אַלִּיבָּא דְאַבָּא שָׁאוּל הוּא – כיון שאותה הלכה נאמרה בשיטתו של אבא שאול, וְלֵית הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ – ואין הלכה כמותו, דְּהָא [-שהרי] כפי שהובא לעיל פָּסַק רַב יוֹסֵף בכתובות הִלְכָתָא כְּרַבִּי מָרִינוּס, דְּאָמַר, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם צַעֲרָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן, ומותר למצטער לינק מהבהמה בשבת.

מוסיף הרי"ף, וּמחמת קושיא זו חֲזִינָן מַאן דְּקָא מוֹקִים לָהּ לְהָא – ראיתי שיש מי שמעמיד את דבריו דְּרַבִּי מָרִינוּס, המתיר לינק, בְּצַעֲרָא דְּאִית בֵּיהּ סַכָּנָה – בצער שיש בו סכנה, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיקְשֵׁי לֵיהּ הַאי דְאַבָּא שָׁאוּל – כדי שלא תהיה סתירה בין דברי אבא שאול ביבמות לבין דברי רבי מרינוס בכתובות. אומר הרי"ף, וְהַאי פֵּירוּקָא לָאו מְעַלְיָא הוּא – ותירוץ זה אינו תירוץ טוב, דְּאִי הָכִי – שאם כן, כדבריהם, דְּהָא דְּרַבִּי מָרִינוּס צַעֲרָא דְּאִית בֵּיהּ סַכַּנְתָּא הוּא – שדינו של רבי מרינוס, שמותר לינק בשבת, נאמר במקום שיש סכנת נפשות, מַאי אִירְיָא – מדוע הוצרך לומר בטעם ההיתר שהוא משום שזהו 'מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד', והרי אֲפִלּוּ מְלָאכָה גְּמוּרָה, שאינה כלאחר יד, גַּבֵּי סַכָּנָה שַׁרְיָא – הותרה במקום שיש סכנה. וְעוֹד, הַאי דְּקָאָמַר – מה שאמר רבי מרינוס שהטעם הוא משום ש'בְּמָקוֹם צַעֲרָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן', ומשמע שזהו רק 'צער', 'בִּמְקוֹם סַכָּנָה' אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימָר – היה לו לומר שבמקום סכנה לא גזרו חכמים. וְעוֹד, תֵּינַח גַּבֵּי בְּנֵי אָדָם דְּאִית בְּהוּ סַכָּנָה – אף אם תירוץ זה מובן ושייך לגבי הדין הראשון של רבי מרינוס, של יניקה בשבת, ששייך להעמיד זאת במקום סכנה, אך בדין השני שהביאה הגמרא, של נחום איש גליא, גַּבֵּי צִנּוֹר שעלו בו קשים, דְּקָתָּנֵי – שגם לגבי זה אמרה הברייתא לשון דומה, 'מְתַקֵּן כִּלְאַחַר יָד הוּא, וּבְמָקוֹם פְּסֵידָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן', וקשה, הָתָם – שם, לגבי צינור, מַאי סַכָּנָה אִיכָּא – איזו סכנת נפשות שייכת בזה, הִלְכָּךְ לֵיתָא לְהַאי פֵּירוּקָא – לכן אין תירוץ זה נכון, אלא כפי שתירץ הרי"ף לעיל, שדברי אבא שאול לא נפסקו להלכה, אלא דברי רבי מרינוס, המתיר לינק מבהמה במקום צער גם בשבת.