מסכת שבת, פרק כב, שיעור 224

הסוגיא הבאה דנה בסחיטת ירקות שנכבשו או נשלקו במים: גּוּפָא – גוף הסוגיא כך הוא, כְּבָשִׁין שֶׁסְּחָטָן – ירקות כבושים שסחטם האדם כדי להוציא מהם את המים הבלועים בהם, אָמַר רַב, אם עשה כן לְגוּפָן – כדי לאכול את הירקות עצמן בלא המים, ולא משום שהיה צריך את המים, מֻתָּר. ואם עשה כן לְמֵימֵיהֶן – כיון שהיה זקוק למים שבלועים בהם, פָּטוּר מחטאת, אֲבָל הדבר אָסוּר מדרבנן. שְׁלָקוֹת – ירקות שנשלקו במים, וסחטן בשבת, בֵּין אם היה זקוק לְגוּפָן ובֵין אם היה זקוק לְמֵימֵיהֶן, מֻתָּר אף לכתחילה [כיון שאף המים של השלקות נחשבים כ'אוכל' והרי הוא כמפריד אוכל מאוכל (רש"י)]. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֶחָד כְּבָשִׁין וְאֶחָד שְׁלָקוֹת – בין ירקות כבושים ובין שלוקים, אם סחטן לְגוּפָן, הדבר מֻתָּר, ואם סחטן לְמֵימֵיהֶן, פָּטוּר מחטאת אֲבָל אָסוּר מדרבנן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֶחָד כְּבָשִׁין וְאֶחָד שְׁלָקוֹת, אם סחטן לְגוּפָן, הדבר מֻתָּר לכתחילה, ואם סחטן לְמֵימֵיהֶן, חַיָּב חַטָּאת.

פוסק הרי"ף את ההלכה, וְלֵית הִלְכָתָא – ואין הלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן לְעִנְיַן חִיּוּב חַטָּאת בסוחט לצורך מימיהן, דְּהֲוָה לֵיהּ רַב וּשְׁמוּאֵל בַּחֲדָא שִׁיטָתָא – כיון שרב ושמואל, אף שהם חולקים בשאר הדינים, אך שניהם סוברים דְּלֵיכָּא [-שאין] חִיּוּב חַטָּאת אֶלָּא בְּסחיטת זֵיתִים וַעֲנָבִים, וַהֲוָה לֵיהּ – ונמצא שרַבִּי יוֹחָנָן יָחִיד הוא כנגדם, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם החולקים עליו. וְעוֹד, הָא תַּנָּא דְּבֵי מְנַשֶּׁה מְסַיֵּעַ לְהוּ – הרי יש להם סיוע מהברייתא שנשנתה בבית מדרשו של מנשה, דְּאָמַר אותו תנא שבברייתא, דְּבַר תּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דְּרִיכַת זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד, ושלא כדברי רבי יוחנן המחייב חטאת אף על סחיטת כְּבָשִׁין וּשְׁלָקוֹת. וּמִסְתַּבְּרָא לָן דְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְשְׁמוּאֵל בְּהָא מִילְּתָא – מסתבר שההלכה היא כשמואל בדין זה, שיש איסור בסחיטת שלקות למימיהן, דְּקָאִי רַבִּי יוֹחָנָן כְּוָותֵיהּ – שהרי רבי יוחנן סובר כמותו לְעִנְיַן אִיסּוּר, וְלֵיכָּא בֵּינַיְיהוּ פְּלוּגְּתָא – ולא נחלקו אֶלָּא לְעִנְיַן חִיּוּב חַטָּאת, שרבי יוחנן מחייב ושמואל פוטר, ובזה אין הלכה כרבי יוחנן, אך לענין איסור, כיון ששניהם מסכימים שאסור, כך היא ההלכה.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי, אָמַר רַב, דְּבַר תּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דְּרִיכַת זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד, וְכֵן תַּנָּא דְּבֵי מְנַשֶּׁה, דְּבַר תּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דְּרִיכַת זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד, מוסיפה הברייתא ומביאה עוד דין שאמר אותו תנא: וְאֵין עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר אֶלָּא לְעֵדוּת אִשָּׁה בִּלְבַד – להעיד לאשה שמת בעלה, והרי היא מותרת להנשא לאחר [והטעם שהקילו בעדות זו, כיון שאם אכן תינשא האשה לאחר, ויתברר שבעלה הראשון חי, צריכה לצאת משניהם, וסמכו חכמים על כך שהאשה עצמה תברר היטב שאכן מת בעלה, קודם שתינשא לאחר].

להבנת המשך הסוגיא יש להקדים, שאדם שנולד לו בכור בהמה טהורה, צריך ליתנו לכהן, ואף ביד הכהן הרי הוא קדוש ואסור לעבוד בו או לאוכלו עד שיפול בו מום, אמנם אם הכהן עצמו הטיל בו מום בכוונה, קנסוהו חכמים ואסרו עליו לאכול את הבכור על סמך המום הזה. וכיון שחשדו חכמים בכהנים שיטילו מום בכוונה בבכורות שברשותם, לא האמינו לכהן האומר שמום זה נפל בו מעצמו, אלא אם כן יבא עד ויעיד שמום זה נפל בו מעצמו, ואז יוּתר הבכור. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, עֵד מִפִּי עֵד, לְעִנְיַן בְּכוֹר מַהוּ, כלומר, האם עד המעיד בשם עד אחר שהמום שבבכור נפל מעצמו, נאמן להתירו לכהן. מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בענין זה, רַב אַסִּי אָסַר, וְרַב אַשִּׁי שָׁרִי – התיר את הבכור על פי עדות זו. אָמַר לֵיהּ רַב אַסִּי לְרַב אַשִּׁי, וְהָא תָּאנָא דְבֵי מְנַשֶּׁה – והרי שנינו בברייתא לעיל שאֵין עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר אֶלָּא לְעֵדוּת אִשָּׁה בִּלְבַד, ומשמע שאינו כשר לעדויות אחרות, ובכלל זה אף לעדות בכור. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, תְּנִי – יש לשנות באותה ברייתא דבי מנשה, שעד מפי עד כשר לְכל עֵדוּת שֶׁהָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ, ובכלל זה עדות בכור, שהאשה נאמנת בה, כִּי הָא דְּתַנְיָא – וכמו ששנינו בברייתא אחרת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן קְפוּסַאי אוֹמֵר, בְּכוֹר הנמצא ביד כֹּהֵן, ונפל בו מום, צָרִיךְ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עָלָיו, שנפל בו המום מעצמו, ולא עשאו הכהן בידים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְּנוֹ וּבִתּוֹ של הכהן נאמנים להעיד שנפל המום מעצמו. מוסיפה הגמרא, וְאף לדעת רבן שמעון בן גמליאל, דַוְקָא בְּנוֹ וּבִתּוֹ נאמנים, אֲבָל אִשְׁתּוֹ, לֹא – אינה נאמנת להעיד שהמום נפל מעצמו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם שאשתו אינה נאמנת, כיון שאִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ דַּמְיָא – ככהן עצמו היא נחשבת, וכמו שהכהן אינו נאמן לומר כן, אף אשתו אינה נאמנת על כך.

רַב יֵימַר אַכְשַׁר – הכשיר עדות של עֵד מִפִּי עֵד בִּבְכוֹר, קָרֵי עֲלֵיהּ מָרֵימָר – ומחמת כן כינה אותו מרימר 'יֵימַר שָׁרֵי בּוּכְרָא' – יימר מתיר הבכורות, כיון שסבר שנהג בזה שלא כדין. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא, עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר בִּבְכוֹר. מבאר הרי"ף מה היא 'עדות בכור', פֵּרוּשׁ, בְּכוֹר בְּהֵמָה, כְּלוֹמַר, אִם יָבֹא עֵד מִפִּי עֵד וְיֹאמַר כִּי מוּם זֶה שֶׁנָּפַל בִּבְכוֹר זֶה אֵינוֹ בִּידֵי אָדָם, מַתִּירִין אוֹתוֹ לְהֵאָכֵל מִיָּד בְּמוּמוֹ עַל פִּיו.

שנינו במשנה, חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מערב שבת ויצאו מעצמן, אסורין. ורבי אליעזר מתיר וְכוּ'. כִּי אָתָא – כאשר בא רַב אוֹשַׁעְיָא מִישיבת נְּהַרְדְּעָא, אַיְתֵי מַתְנִיתָא בְּיָדֵיהּ – הביא עמו ברייתא זו, שכך שנינו בה, זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּבשבת יָצְאוּ מהם המשקים מֵעַצְמָן, מכח הריסוק של ערב שבת, אֲסוּרִין לשתיה בשבת. וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּירִין. וּפָסַק בַּעַל הֲלָכוֹת גדולות מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב צֶמַח בַּר פַּלְטוֹי רֵישׁ מְתִיבְתָּא, כְּדעת רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, שמותר לשתות משקים אלו שיצאו בשבת מכח הריסוק של ערב שבת, והיינו כשיטת רבי אליעזר במשנתנו, המתיר לאכול דבש שיצא בשבת מחלות הדבש, לאחר ריסוקן בערב שבת [והחידוש בברייתא זו יותר ממשנתנו, שאף שזיתים וענבים היו מתחילה 'אוכל', ובשבת עצמה הפכו ל'משקה', מכל מקום מותרים הם. ולא רק בדבש, שלא השתנה מזמן שהיה בתוך החלות לזמן שיצא מהן (גמרא)].