ספר זמנים: הלכות מגילה, פרק ב, יב-יד
יב) וצריך הקורא לקרות את עשרת בני המן ואת המילה 'עשרת' עצמה, בנשימה אחת, כדי להודיע לכל העם שכולם נתלו ונהרגו כאחד. ומנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושט אותה כאגרת, להראות הנס, וכשיגמור לקרוא חוזר וכורכה כולה, ומברך:
יג) שני הימים האלו, שהן י"ד וט"ו באדר, אסורין בהספד ותענית לכל אדם, בכל מקום, בין לבני כרכין שהן עושין ט"ו בלבד, בין לבני עיירות שהן עושין י"ד בלבד. ושני הימים אסורין בהספד ותענית בין באדר הראשון ובין באדר השני. אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים, מותרים בהספד ותענית ביום קריאתה, ואסורין בהספד ותענית בשני הימים האלו, ואף על פי שהם עצמם אין קוראין בהן:
יד) מצות יום י"ד לבני כפרים ועיירות, ויום ט"ו לבני כרכים, להיותן יום שמחה ומשתה, ומשלוח מנות לריעים, ומתנות לאביונים. ומותר בעשיית מלאכה, ואף על פי כן אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים, כל העושה מלאכה ביום פורים, אינו רואה סימן ברכה לעולם. בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן, יצאו. אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום י"ד, ואם הקדימו לא יצאו. וסעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
