הלכות הוצאת דם בשבת [שנה ב, וארא]
יב. המוציא דם מאברי החי חייב ואפילו אם לא יצא הדם לחוץ ממש, אלא שחבל באחד מאברי החי עד שנצרר הדם תחת העור, שזה הדם היה יוצא לחוץ ורק העור מעכבו לפיכך חייב משום נטילת דם, דהרי הוא כאלו יצא לחוץ, בד"א בחובל באדם או בבהמה וחיה, או בעופות או בשמנה שרצים האמורים בפרשת שמיני שהם החולד והעכבר וכו', דאלו יש להם עור, אבל החובל בשאר שקצים ורמשים כיון דאין להם עור אינו חייב אלא עד שיצא הדם לחוץ. וצריך להזהיר המון העם בזה, כי יש טפשים מכים זא"ז עד שיצא מהם דם לחוץ, או יהיה נצרר הדם תחת העור. וכן יש הרבה נכשלים בדבר זה דאע"פ דאינו מכה את חבירו אלא רק תופס בשר חבירו בראשי אצבעותיו בכל כוחו בחוזק כדי לצערו, וקורין לזה בערבי קרצ"א, ובזה נצרר הדם תחת העור. ולדעת הרמב"ם ז"ל החובל באדם או בבהמה דרך נקמה ה"ז חייב מן התורה, ולא הוי לזה דין מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאינו צריך לדם, ואף על פי שהעושה זאת דרך שחוק ובדיחות דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, הא עכ"פ חייב מדברי סופרים:
איזה הלכות מעניינים הנזכרים בא"ח ויו"ד... ובחרתי לקרא שם לספר הזה בשם בן איש חי"
(הקדמת המחבר)
