גמרא
שנינו במשנה, 'היבמה, לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה שלשה חודשים', והטעם באיסור יבום הוא מחשש שהיא מעוברת ואסורה על אחי בעלה, עתה מבארת הגמרא את הטעם באיסור חליצה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, מַעֲשֶׂה בְּאדם אֶחָד שֶׁנפלה לפניו אשת אחיו ליבום, ובָּא לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ אותו אדם, מַהוּ – האם מותר לַחְלוֹץ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה חודשים למיתת הבעל. אָמַר לוֹ, לֹא תַחֲלֹץ. שאלו אותו אדם, וְתַחְלוֹץ וּמַה בְּכָךְ – מה החשש בכך שתחלוץ, והרי ממה נפשך, אם יתברר שהיא מעוברת, אם כן לא היתה זקוקה כלל ליבום, ואין מעשה החליצה כלום, ואם יתברר שאינה מעוברת הרי היתה זקוקה לכך, ופטרתה החליצה. קָרָא עָלָיו רבי יוסי את הַמִּקְרָא הַזֶּה, שממנו יש ללמוד שאין לחלוץ, שנאמר (דברים כה ז) 'אִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ', ועל זה נאמר דין חליצה, ויש לדייק מלשון הפסוק שהחליצה נעשית בזמן שהדבר תלוי ברצונו של היבם אלא שאינו חפץ בכך, הָא – אבל אם הוא חָפֵץ, הרי הוא מְיַּבֵּם, ללמד שרק כָּל יבם הָעוֹלֶה לְיִבּוּם – היכול לייבם את אשת אחיו, עוֹלֶה גם לְחַלִיצָה, אם אינו רוצה לייבמה, וְאילו מי שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְיִבּוּם, וכגון בתוך שלשה חודשים שאינו יכול לייבם, אֵינוֹ עוֹלֶה לְחַלִיצָה, ולכן בתוך אותם שלשה חודשים שאין היבם יכול לייבם, מחשש שהיא מעוברת ואסורה עליו באיסור כרת, אינו חולץ [אמנם אין דין זה מעכב בדיעבד, שהרי יש כמה וכמה נשים שאסורות ביבום וחייבות בחליצה, אלא במקום שאפשר להמתין עד לזמן הראוי ליבום, יש לעשות כן, ולא לחלוץ בזמן האסור ביבום].
הגמרא מבררת את דין מזונות היבמה בזמן שבין מיתת בעלה ועד שתתייבם או תחלוץ: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַיְּבָמָה – אשה הזקוקה ליבום או חליצה, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים שלאחר מיתת בעלה, שאינה ראויה עדיין לא ליבום ולא לחליצה, הרי היא נִזּוֹנֶת מֵהירושה שֶּׁל בַּעְלָהּ, כיון שמחמתו היא מנועה להנשא, ומתנאי כתובה הוא שתהיה האשה ניזונת מנכסי בעלה כל זמן שהיא יושבת כאלמנה בביתו, מִכָּאן וָאֵילָךְ – לאחר אותם שלשה חודשים, שכבר ראויה היא ליבום וחליצה, אֵינָהּ נִזּוֹנֶת, לֹא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ, כיון שאינה נשארת כאלמנה מחמתו אלא מחמת שהיא קשורה בזיקת היבם, וְלֹא – ואף אינה ניזונת מִשֶּׁל יָבָם, כיון שעדיין לא ייבמה ואינה אשתו, עָמַד היבם בַּדִּין והתרצה לייבם (תוספות), וּבָרַח – הוצרך לברוח מחמת סכנה שהיתה לו באותה מדינה מצד המלכות, ולא ייבם (תוספות), הרי היא נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם, כיון שנחשבת היא כ'ארוסה' ליבם, והדין הוא שארוסה שהגיע זמנה להנשא, ולא נישאה, חייב הארוס במזונותיה, והוא הדין כאן, כיון שהגיע זמן הנישואין, והיה יכול לייבמה מיד כשהגיע הזמן ולא עשה כן (תוספות), אף שעתה הוצרך לברוח, הרי היא ניזונת מנכסיו.
מבררת הגמרא, אשת המת שנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן, שאינו ראוי לייבם או לחלוץ עד שיגדל, מַאי – מה דינה לגבי מזונות, ובתוך שלשה חודשים ודאי ניזונת היא משל בעל, כיון שגם מחמתו אינה יכולה להנשא לאחר (מאירי), אך לאחר שלשה חודשים, שמצד בעלה היתה יכולה להנשא לאחר, והעיכוב הוא רק מחמת קטנותו של היבם, מִיָבָם לֵית לָהּ – היבם הקטן ודאי אינו חייב במזונותיה, שהרי אנוס הוא בכך שאינו יכול לייבמה או לחלוץ לה, וגם ארוס ממש שנמנע מלישא את ארוסתו מחמת אונס כזה, פטור ממזונותיה, אף שהגיע זמן הנישואין, מִבַּעַל מַאי – האם ניזונת היא מנכסי הבעל או לא. מביאה הגמרא מחלוקת בדבר: פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדינה של יבמה זו רַב אַחָא וְרַבִינָא, חַד מהם אָמַר, אִית לָהּ – יש לה מזונות מנכסי בעלה, עד שיגדל היבם ויהיה ראוי לייבם או לחלוץ. וְחַד מהם אָמַר, לֵית לָהּ – אין לה מזונות מנכסי בעלה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא דלֵית לָהּ – שאין לה מזנות מנכסי בעלה, והטעם לכך, כיון דמִשְּׁמַיָּא קָנְסוּהָ – הרי היא כמי שהפסידו לה מן השמים את מזונותיה, בכך שהתגלגל הדבר שנפלה לפני יבם קטן.
דין נוסף באותו ענין: שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (כתובות פ"ה ה"ד), חָלָה היבם לאחר שעמד בדין ואינו יכול לייבם, הרי הוא כְּמִי שֶׁבָּרַח, שחייב במזונות יבמתו. וכן אם אחרי שעמד בדין והתחייב לייבמה הָלַךְ היבם מרצונו לצורך עסקיו (מאירי) לִמְדִינַת הַיָּם, הרי הוא כְּמִי שֶׁבָּרַח, וחייב במזונותיה.
